הספדים לשי
שי יקירנו,
בכל פעם שעובר הבזק אודותיך, וזה קורה כל כמה דקות, בכל שעות היממה, בית החזה על סף התפוצצות.
בכל פעם שעובר הבזק אודותיך, ההגיון נגמר. אין הגיון. משהו השתבש בו. משהו לא הגיוני השתבש בהגיון.
בכל פעם שעובר הבזק אודותיך, המוח מנסה להבין אולם הלב מסרב לקלוט שזה סופי, שאין אפשרות שזה יכול להשתנות לטובה. שאין משהו שאנחנו יכולים לעשות. הסופיות הורסת. הסופיות פשוט הורגת. הסופיות היא אין-אונית.
השילוב המטורף של הפתאומיות, ההסתברות הבלתי נתפסת, והסופיות הם הם היוצרים הלם ואלם.
המפץ הגדול שיצרת כאשר עמוד הערסל נפל עליך, יצר גלי הדף מדהימים. כולם חיוביים. חבל שהמחיר לשינויים שחלו באנשים רבים הקרובים אליך עקב האסון הוא כל כך יקר.
למדנו וקראנו מדבריך עד כמה טוב וחשוב לחיות ולהנות מהרגע. אני מאוד מקווה שנצליח ללמוד ממך ואני מבטיח לך לנסות להקנות לנורית ולי את היכולת הזו ואפילו לנסות לממש אותה.
תחסר לנו מאוד. יחסרו לנו החוכמה, ההומור החד, האינטליגנציה, החברות, הבלורית, הקרחת, ההופעות, המוסיקה, המשפחה המתרחבת שלא תוקם, הנכדים שלא יהיו, ומה לא. הכל. אתה, אתה עצמך. מאוד תחסר לנו. מאוד
תות,
קראתי לו תות והוא קרא לי רות אז.. תות,
אתה תמיד כתבת לי מה להגיד ואני רק המבצעת ודווקא היום, כשאני הכי צריכה שתכתוב לי, החלטת להעלם.
בדרך כלל כשאנשים יוצאים מהבית הם אומרים.."טוב…אני צריך ללכת…נדבר מאוחר יותר…" דברים כאלה. אצלך, זה היה פשוט – ביי או מקסימום "טוב..בי". ותות, חשבתי שדיברנו על זה הרבה פעמים שככה לא נפרדים, אבל אני רואה שלא הפנמת..ועכשיו הפרידה הזאת הייתה אפילו בלי הביי הקטן.
אתה בטח מסתכל עלינו עכשיו ואומר – "מה אתם דפוקים? מה אתם בוכים? מה זה כל האנשים האלה? … ושלא יכנסו לחדר שלי!!!!" אז זהו…שבידיוק רציתי לספר לך וזה אולי ימחוק לך את החיוך.. שכמות האנשים שנכנסו לחדר שלך בארבעת הימים האחרונים יותר גדולה ממספר האנשים שנכנסו לחדר שלך ב-28 השנים האחרונות.
ואם כבר מדברים על חוקים שהנהגת… אז נכון שאסרת על החברים שלך להתקרב לאחותך? אז עכשיו מותר לי? כי אתה לא ממש הקפדת על החוק הזה עם החברות שלי…
תמיד דיברנו על זה שהאחים מיבר במגמת השתלטות מוזיקלית על העולם. החלוקה היא שאני על הארץ ואתה על העולם. אז מה קרה? העולם נהייה קטן לך? או שעיצבן אותך שפלשתי לטריטוריה שלך והחלטת להרחיב את שלך לכל הגלקסיות.
אוי תות, מה תעשה עכשיו רות?
מי ירד עלי שאני לא יודעת איפה זה קנדה?
מי יצחק עלי שאני נהנת לנגן מוזיקה מזרחית?
מי יקריא לנו את האגדה ברוסית?
המשפט שידעת להגיד בכל השפות, אבל בכל השפות הוא: "אני יודע לדבר את השפה הזאת יותר טוב ממך!"
כבר למדת להגיד את המשפט הזה בשפה של שם?
ביי
שייקון
חלפו כמה ימים מאז הידיעה המרה שהציבה אותנו מול קלישאות המוות,מול הדיבור עליך בזמן עבר,מול משפטים כמו "מה שי היה רוצה".וכל כך קשה לכתוב לך הספד, לא רק בגלל המקוריות וכשרון הכתיבה שלך, אלא בעיקר מפני שלהספיד אותך זה להכיר בזה שקרה מה שקרה.
אלפי תמונות וסיטאוציות מתרוצצות בראש ולא מרפות.
סדנת תיאוריה שהחלה בערך שבוע לפני הכניסה לתיכון, ובה הפכת לחבר הראשון שלי ב"תלמה ילין".
כבר אז, מתת האל שקיבלת, שבאה לידי ביטוי ברגישות המוסיקלית ובשמיעה המצוינת, גרמה לך ייסורים. ידעת שנטועה בך אינטילגנציה ועומק שמכריחים אותך להיות יותר מקורי ושונה מעוד אחד שמנגן דבוז'אק.
התובענות שדורשת מוסיקה קלאסית מילד, ושמכריחה אותו להיות קצת פחות ילד, הובילה אותנו לבלות את רוב ההפסקות במגרש הכדורסל, וכמה שהיית צנום, הרוח המושבניקית הקרבית הובילה לזה שעדיף לשחק איתך מאשר נגדך.
תענוג גדול היה לריב איתך על הקרדיטים של מי המציא מה בשפה הטיפשית שלנו, רוויה במשחקי מילים, בנונסנס,באהבה לעברית, ובאליטיזם מתוק ומרושע קלות.
חוסר בטחון שמתחזה ליתר בטחון.
מתוך ההומור הזה, דיברנו לא פעם על חוסר ההגיון שבלהקדיש את חייך לחתיכת עץ עם ארבעה מיתרים וקשת.
אחרי שנה באקדמיה הרגשת, כמו שקורה לא פעם, שהמוסיקה התאכזרה אליך,והביאה עליך ייסורים שלא בטוח שאתה בחרת.הצ'לו הונח באריזה האפורה הקשיחה, ניצב מיותם בפינת החדר כמו אויב שיש להימנע ממנו.
השנים הבאות היו שנים של חוסר כיוון, בהם ידעת בעיקר מה אתה לא רוצה לעשות, נאמן לפרפקציוניזם שעליו חונכת,חפרת עמוק בנפש בשאלות קיומיות, חצבת בסלע בחיפוש אחר סיבות טובות להיות שמח, ולא פינקת את עצמך בקלות דעת ובשמחת חינם.
יום אחד, התקשרתי אליך ושאלתי אותך אם תרצה להצטרף אלי לדירה קטנה בעיר הגדולה,אמרת שתחשוב על זה, ועשר שניות מאוחר יותר, אמרת כן.
בתל אביב,המופנמות שלך הפכה להסתגרות, וזולת כמה אנשים ספורים, הגישה ללב שלך היתה מגודרת.
כתבת סיפורים קצרים, התחלת לכתוב ספר, אבל כאדם מאוד ביקורתי החמרת עם עצמך וחיפשת את הקול הייחודי שלך, לא רצית להיות כמו.
בתוך החיפוש הזה, תמיד ההומור המדויק והעוקץ שלך הלך לפניך ושמר עליך.
שייקה, ראיתי השבוע את הראיונות שקיימנו אחד עם השני בדירה. אני שואל אותך אם אתה רואה נקודות אור, ואתה בחריפות שלך עונה שנקודות אור יש רק בחושך, אחרת היה אור.
לא שיערת כמה מהר ובאיזו עצמה האור הזה יגיע אליך.
ערב אחד, הצעתי שתפתח את הקופסה האפורה הקשיחה,תתיצב מול האויב, ופשוט ננגן.ומאותו רגע לא הפסקת.
הפעם מבחירה שלמה ואמיתית. גוף העץ עם ארבעת המיתרים והקשת היוה את הקרקע עליה פרסת את היצירתיות שלך, את פתיחת הלבבות שלך ושל אחרים, ואת יצירת כל כך הרבה מעגלים חברתיים בהם בא לידי ביטוי הקסם שלך. ההומור והשנינות שבעבר היו הסחה למרירות, הפכו להומור ושנינות מתוך מקום של אהבה.
גילית את התרוממות הרוח במלוא הדרה, את הנשגבות שבחיים, את היופי שיש באנשים.
זכית להיות אהוב ונאהב. 5 השנים האחרונות היו קרישצ'נדו גדול של שמחה, וידעת שלא זכית באור מן ההפקר,אלא מתוך חציבה אמיצה בנפש, הרווחת את זה ביושר ובצניעות.
חרשת את העולם לאורכו ולרוחבו.הודו, אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית כאילו היו מושב קטן שפרוש לרגליך.כמו כל דבר שעשית,גם הפריחה שלך היתה אמיתית ועמוקה.
היית שותף לעשית אלבומים, עליהם עבדת עם כל הלב, הפכת את "נאגווה" להרכב היחידי בעולם שמעבר למוסיקה קסומה עם מעלה רוחנית גבוהה משלב סטנד אפ.
ניגנת בכל מקום ועם מי שרק התאפשר, ואפילו שרת.
ביום הולדתך ה-27 שי הסגור בדימוס כינס כל כך הרבה אוהבים שבאו להשתולל איתו ולכבודו ברחצה לילית בחוף מציצים.
לכל מקום שהלכת, הצ'לו תמיד איתך. הצ'לו ששבילדותינו תמיד נראה היה כאילו סוחב בעצמו את שי הקטן.
לפני עשרה חדשים ראיתי אותך בפסטיבל שהתקיים בארץ עוזר לקחת עשרות מאמינים שיושבים לרגליך לטיול בתוך עצמם דרך המוסיקה שיצאה ממך. היית כל כך יפה, שייקה. נדמית בעיני גדול הרבה יותר ממידותיך הצנומות. לבוש כולך לבן מלאכי, בפנים מורצנות נושם אל תוך ומתוך הצ'לו.
בפגישתינו האחרונה שעות ספורות לפני שטסת דיברנו על זה שגיל שלושים מתקרב. אמרת שאין הומור בלהיות בן שלושים, שצריך להתחיל להיות בן אדם. שאנחנו משמרים את השפה שלנו מהילדות כי אנחנו לא מוכנים לוותר על הנעורים.התעופפו מילים מבוגרות כמו להקים משפחה. דיברת על התחלות חדשות. על אהבה חדשה כמוה לא ידעת. על סדרה חדשה. על אלבום חדש שבו לראשונה יראו אור יצירותיך.דיברנו על חוסר המשמעות של המרחק הפיזי ושל מימד הזמן בחברות אמיתית, מתוך הנחה בסיסית שתמיד נמשיך ללוות אחד השני.
ועכשיו מה? שייקה, תגיד לי אתה.מה עושים עם חבר שכמותך?שהיה ואינו, ובכל זאת ישנו? מה עושים עם מותך?עם זכרון היותך?
מה עושים בלי הצחוק שלך?מה עושים בלי השנינות? בלי הביקורת החריפה ומאירת העיניים?בלי הקול שלך שלא מוותר על הנעורים ועדיין קופץ לפעמים? מי יגיד משפט של וודי אלן שאני לא מכיר? מי ימצא פרשנות אחרת לשיר של מאיר אריאל? עם מי אפשר יהיה להגיד על אותה סיטואציה שבמילה אחת אפשר לסכם אותה כאכזבה, ובשתי מילים כהצלחה מטורפת, ושזה יהיה הגיוני לגמרי?
עם מי אפשר לחלוק את הנשגבות שברוח לצד העליבות וחוסר התוחלת שבחיים?
שייקה,עזוב דיבורים גבוהים, מה עם הנקמה שהבטחת לי בשש בש? מה עם הפליי-אוף המתקרב בNBA?
בשם אוהביך ואהוביך אני רוצה להתנצל על שנלך מכאן, ונשאיר אותך בן 28. להתנצל על הזמן שיקהה את הכאב, ועל המציאות שתכפה על כל אחד להתעסק בענייניו.
מותך אולי נועד להזכיר את שבריריותם של החיים, ואת הצורך להפיק טוב כל אחד לזולתו וליקיריו.
תודה לך על הזכות להיות חלק במסע המפואר והשלם שלך, ביציאה שלך מחושך לאור, ותודה שחלקת את האור הזה עם כל כך הרבה אנשים.
אפשר אולי להתנחם בעובדה, שלו היית יודע שנגזר עליך ללכת כל כך מוקדם, יש סיכוי סביר שהיית בוחר לעשות את זה מתוך התרוממות רוח על ערסל במקום שאתה תיארת כגן עדן.
מי ייתן ותמצא מנוחה נכונה.
בליבינו שמורה לך אהבת עולמים.
שי, אחי
אני מסתכל עכשיו אחורה, על החיים המשותפים שלנו ותוהה, האם הדברים יכלו להיות אחרת ביננו.
יותר מידי שנים בילינו בכעס אחד על השני, בניתוק. בריחוק.
לא הייתי ממש שותף לחיים שלך, ואתה לא לשלי והתקשורת המועטה שהייתה ביננו, הייתה קצרה.
קצרה מידי.
הביקורת והציניות שעמדו ביננו מתחו את החוטים שקשרו אותנו, עד שהכאב היה קשה מנשוא.
אני רוצה לכאוב עכשיו את הכאב ההוא במקום את הכאב הזה.
היו שנים שבהם אני גיששתי בחושך, מחפש להרגיש אותך קרוב אלי, אבל כל מה שיכולתי לחוש הוא את החומה שכיתרה את הלב שלך.
מאוחר יותר, היית אתה זה שנקש על הדלת, אבל הכעס שניצבר שם בתוכי, עצר אותי מלפתוח.
עכשיו, כשאתה לא בין החיים, אני מרגיש פתאום קרוב.אני מרגיש בפעם הראשונה אולי בחיים שלנו, שהקשר שיש ביננו חי ופועם.
אני אוהב אותך אח יקר.
אני אוהב את הדיוק והצמצום שלך.
את הציניות וההומור הקורע
את הרגישות המופלאה שלך
את איך שאתה כשאתה מנגן, והופך כאילו למישהו אחר. מבטא את עצמך באופן כל כך מלא ושלם.
את איך שאתה מרשה למוזיקה לנגן מיתוכך
ואת כמה שזה נוגע.
כמה קינאה הייתה בי על איך שבשתיקה אחת או במילה אחת או בכמה צלילים נוגעים היית יכול להמיס את כל מי שהקשיב.
אני מוכן ללמוד היום, את מה שאתה כבר יודע.
ואני יודע היום, שאתה כבר מוכן ללמד.
שי, אח קטן
הפכת גדול
גדול מהחיים
אני אוהב אותך
זה אולי קצת ציני ואולי גם אירוני, אבל אני יכול רק לנחש
שהרבה זמן היית מת לשמוע ממני את כל זה.
שיקוי פלא.
כשאני כותבת את הדברים האלה, אתה שר ברקע, פלא יקר שלי. אני שומעת אותך- עמית שר, ואתה שר את הקולות. כמה הייתי גאה למצוא לך את השם הזה: "חיבה שהיא רק שלך" כמו שכתבתי לך בשיר בהתחלה שהיתה לפני רגע, ופתאום היא מזמן. אני נזכרת איך לפני שנסעת אמרתי שיש רק עוד יומיים לפני שאתה נוסע, אבל מה זה יומיים לעומת החיים השלמים שיהיו לנו…איך לפעמים היית מסתכל עלי ואומר- "תיותוים- מה נעשה? אני ממש אוהב אותך-" והייתי אומרת "נאהב"
מאז שזה קרה אני מנסה לחשוב על מה אני חייבת לשמור מכל מה שהיית לי ומכל מה שביננו, וקלטתי איך מיילים שלמים כתבת לי משם לשמור על עצמי, לשתף ברגשות, לעשות ספורט, להמשיך לשחות, להמשיך עם היוגה,, לאכול בריא, להיות שמחה- במייל אחד כתבת וזה ציטוט-
"We don't know nothing , but lets share and be honest and not take ourselves too seriously ,just love and laugh and sing and dance there is nothing else to do .amor ,remember that everything is possible and that I love you…."
כאילו לא יכולת להשאיר צוואה יותר בריאה לחברה הבריאה שלך….
אבל אני גם מבינה עוד משהו ענק שבגללו היית משמעותי בשבילי ואני מקווה שכולם יוכלו לקחת את המספר הזה, כל האנשים שסביבנו, שאהבו אותך כל כך , שחשובים שלך כל כך:נורית ויוסי, ויודן ונוגה, וניקי האהובה שלי, ונור , ותמר ועמית, ושלמה , אמילי, נעמה, עמיתי, עירא, תמירינדי, כוכי, אוהד, רון אסף החברות האהובות שלי וכל האנשים שעוד לא הספקתי לפגוש- הלוואי שכמו שיקוי הפלא שהיית בשבילי תחלחל לחיים של כולנו הידיעה שהיית המבשר שלה- שכשאנחנו רוצים להשתנות, לא משנה מאיזה מקום והרגל הגענו- אנחנו יכולים לבחור בטוב, ולהיות מה שאנחנו רוצים.
אנשים רבים היו עדים לשינוי שעבר עליך- ליצירה המופלאה שלך- האיש המופלא שבחרת להיות: חכם כל כך, מוכשר כל כך, כל כך אוהב, כל כך בוחר, כל כך מלא שמחה. כל כך שלם אהובי- כל כך מוכן לאהוב.
אני מבקשת ממך עוד קצת עזרה שתעזור לי לשמור על הכוח שנתת לי כל כך, ושכולנו נוכל לדעת לטפל בעצמינו, להיות אנשים יותר טובים, לקבל גם קשיים ולהאיר את העולם כמוך.
לסיום אני אקרא תפילה , שורות שאני אומרת כל בוקר וביקשת ממני לכתוב לך שתקח איתך:
למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת לייחל, להכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
למען לא יהיה יומי עלי כתמול שלשום
לבל יהיה יומי עלי היום הרגל"
שיקוי, אני אוהבת אותך כל כך. אני מבטיחה להשתדל, אני מבטיחה לעשות לי טוב כמו שביקשת,אני מבטיחה לשמור על עצמי. ועוד ציטוט אחרון ממך:
"this is the only life we have (at least right now) and we have to make all affort to be happy ; to live healthy, not to react to negative emotions, to treat our body right an to nourish the soul. Amor amor amor."
והייתי עונה לך תמיד: אינתי עומרי-
אני אוהבת אותך,
תיותווים, שבסוף עוד תאהב את השם שלה.
אני יושבת מול מציבה. עבר חודש- השתניתי בו ואתה לא, תוך שבוע הרגשתי כאילו הזדקנתי ב-10 שנים, זה כמעט 2019, השנה שאליה נהגת לדחות כל תכנית שלא הספקנו: אני יושבת מול מציבה, כתוב פה שי מיבר, בן 28: לפני שבוע הייתי כאן, ולא היתה עוד מציבה, ירד גשם והשם שלך נמחק מהשלט : חשבתי שזה אומר- שי כאן ושי בכל מקום…
אני עומדת מול מציבה- שי אוצרי, אל תהפוך מציבה- בבקשה תשאר אהבה ואור, ועצב שיודע להתעלות לשמחה, ובלבול שבוחר בלמידה , בבקשה תשאר מתנה- שיקוי פלא.
עצוב לי עליך שלא תוכל עוד להרגיש יותר כאב ולא מרפא ועצוב לי על שלא אוכל יותר לגעת בך. אבל אני ממש משתדלת אוצר. כמו שביקשת- לא להרגיש יותר מדי רגשות שלילים ולתת לקסם שלך לעטוף אותי- לתת לי להמשיך.
אותו קסם שמכאיב לי, הוא אותו קסם שירפא אותי.
כי היית קסם באמת שלך- ואם היית כאן היית אומר-" האמת הזאת עוד כאן תיותוים- איזה מזל שמצאתי אותך, שאת יכולה להבין"
קראתי את כל הספר של טאגור שנתת לי ויש שם משפט: ,לא בגפו יבוא הטוב, כי אם בלווית הכל"
ואם זה המסר שלך- אהוב, אני מבקשת לקרוא לך שיר של אלתרמן:
ענבלים במרעה ושריקות,
ושדה בזהב עד ערב,
דומיית בארות ירוקות
מרחבים שלי ודרך,
העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל
ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.
נשיקות וחיבוקים.
תיותוים.
וזה השיר שכתבתי לך כשהייתי כאן לפני שבוע:
בטרם מצבתך
נמחק שמך מהשלט
שלך
שלנו
ואולי זה אומר
שי כאן
ושי בכל מקום.
הימים ימי גשם
התעצבת לפני שנסעת
שלא תרגיש חורף השנה.
כי נסעת אל הקיץ
וחשבת שתחזור אל האביב.
אולי זה אביב.
אבל בטח לא חשבת
שלא תחזור.
קסם אהבה היית לי
לעצמי ואליך.
היית לי מתנה.