אני יודעת. יהיה רגע בחיי,
כנפיי יתרוממו מעל ראשי
וקרן עדינה של אחת השמשות
תלטף את לחיי…
ועונג, עונג אמיתי, נשי כל כך וילדותי
יתפשט בין איבריי
ואעמוד צלולה בתוך האור
ואחייך אליו. לגמור?
לא. עוד לא הספקת לבכות,
עוד לא שמעת את כל אשר כתבו חיפושיות,
עוד לא נשמת מעל לפרי רחמך,
עוד לא אספת מספיק שברים
שפעם היו ליבך…
ואהפוך לתדר, רועדת לנצח
מצמרמורת לצמרמורת,
באוניסוֹנוֹ של תזמורת,
בלי נפח, בלי עומק,
רק עונג,
רק עונג…