פרופסור פרופסיוסיס פרוספירוסורפסוס התבונן בצבע הסגלגל של החומר המבעבע שבמבחנה. עיניו נצצו. החומר שינה את צורתו בכל רגע, הוא עוד ישנה את צורתם של הרבה דברים, חשב לעצמו פרופסור פרוספירוסורפסוס. הכול מתקדם לפי התוכנית. הוא עצר לרגע וניסה להיזכר אם שכח משהו. הדבורה המקסיקנית, שלמה, חיה. קוציו של הקקטוס האוזבקי, פטריית רגל אחת שגידל בעצמו, וכמובן, המרכיב הסודי. הוא חישב לעצמו את התרכובת הכימית, לא, אין כאן טעות. לא יכולה להיות טעות. כמעט שלא יכול היה להתאפק, אחרי כל כך הרבה ניסיונות, אחרי מחקרים אין סוף, אחרי למידה ושינון וחקירה של למעלה משלושים ושמונה שנים. הגיע הרגע.
פרופסור פרופסיוסיס פרוספירוסורפסוס אחז במבחנה בהתרגשות. ידיו רעדו. הוא הרגיע את עצמו. לא יכולה להיות טעות. החישוב מושלם. הכול מתאים. ואז, בלגימה אחת, בלע את החומר המבעבע. הוא שיהק. שקט. שוב שיהק.
לפתע הרגיש הפרופסור שפשוף מוזר בעיניו. הוא ניסה להושיט את ידיו לגרד קלות, אך גילה שאין לו ידיים. השפשוף בעיניים גבר ועיניו החלו נעצמות מעצמן. הוא ניסה להתנגד, אך העיניים היו חזקות ממנו. הן נעצמו. אך למרבה הפתעתו לא ראה פרופסור פרוספירוסורפסוס את מה שראה בדרך כלל כשעצם את עיניו, כלומר שחור. לא. עיניו המשיכו לראות. הם ראו לתוך ראשו. והמראה היה מדהים. מפליא. לא יאומן. תחילה הוא ראה את צורת המוח שלו. לא כזה גדול, חשב לעצמו וגיחך. הצורה הייתה כל כך מוזרה, כל כך לא דומה לצורת המוח האופיינית, עליה למד הפרופסור לפני יותר מ-38 שנים באוניברסיטה של פרוסיה.