שי יקירי, אתה עומד בפני צומת דרכים שנראית לך טריוויאלית, אך היא איננה כזו. כעת נראים לך הדברים בלתי חשובים, חסרי משמעות, קטנים וחולפים. אך לא כך היא. אם תבחר כעת ללכת בדרך שאתה יודע שהיא דרך המחשכים, לא יועיל ולא יעזור לך דבר. איש לא יציל אותך אם לא תציל אתה את עצמך. לא פעם אחת ולא פעמיים, נגררת אל הבור ללא תחתית הזה. הבור ששואב ממך כל טיפה של יצירתיות, הבור ששולל ממך כל אפשרות להיות מי שאתה חפץ להיות. הבור שלא נותן לך לעשות טרנספורמציה אמיתית בחיים שלך, הבור שלא נותן לכישרון שלך לבוא לידי ביטוי בעולם החיצוני. הבור שמוביל אותך לתסכול נוראי ומעגלי שחוזר על עצמו שוב ושוב לבלי הפסק. הדרך היחידה היא לקטוע את מעגל האימים הזה, לקטוע אותו באמצעות כוח הרצון, ובאמצעות כוח ההתמדה. לעמוד מולו איתן, לדעת שכוחו גדול, אך כוחך גדול ממנו. שביכולתך להכיל את המפלצת הזו, לכבות את האש המאכלת שהיא משלחת בנפשך, בזכות המים המתוקים של נשמתך. נשמתך הנצחית, האינסופית, לכבות את האש עם מעיין יצירתך, עם מימי כישרונך האדיר, כשרון למילים, כשרון לצלילים, כשרון להבעה. אלו הן מעלותיך האמיתיות, ובהן עליך לדבוק כדי לחוש סיפוק אמיתי. הסיפוק שאתה מבקש כעת לחוש אינו אלא סיפוק רגעי ובלתי מספק ביותר. הוא כמו פאסט פוד זול של הנשמה. לא להיכנע. בבקשה, לא להיכנע למפלצת. לעמוד איתן, לנשום נשימה עמוקה, לקחת רגע ולזכור מי אתה. לזכור מי אתה ולמה אתה פה ואיפה אתה רוצה להיות. האם הדבר הזה מקדם אותך או עוצר אותך? לחשוב טוב לפני מעשה, ולא אחרי. בזמן כתיבת דברים אלה אני אחרי מעשה, אני למוד ניסיון, כמו שהייתי למוד ניסיון כבר כל כך הרבה פעמים בעבר. אבל האם באמת למדתי משהו? או שכל המילים שנשפכות כאן, נשפכות לריק. כרגע אני חש תסכול עצום, מעבר להפסד הכלכלי, אני חש מרוקן. מרוקן נפשית, מרוקן רגשית, מרוקן רוחנית. אין לי יכולת לכתוב, אין לי יכולת ליצור. אני עבד בידי המכונה הגדולה המכוונת אותי כמו בובה על חוט. אבל עמוד השדרה שלי הוא לא חוט. הוא עמוד שדרה, והוא שלי. ומי שיקבע מי יוליך את מי, זה אני, ולא איזה יצר מטופש שמקנן אי שם בתוכי. אני מכיר את היצר הזה, אני מכיר אותו טוב משהוא יכול לשער. אני מכיר אותו, והוא כמו ילד משתולל שלא מוכן להקשיב עד שלא יימלא רצונו. אך היום לא יימלא רצונו. היום יימלא רצוני. היום אני מושל בכיפה, אני זוקף את עמוד השדרה, ומחליט להמשיך את חיי במסלול שבחרתי לעצמי. מסלול של פתיחת הלב. מסלול של יצירתיות בלתי פוסקת. מסלול של חיים בלתי שגרתיים. חיים גדולים מהחיים. הדרך האמיתית לחיים האלה, היא פסיפס של אינספור צמתים, שכל אחד ואחד מהם משמעותי, והם הופכים ונהיים משמעותיים יותר. ובצומת הזה, יש לי הבחירה, יש לי הבחירה ואני בוחר נכון. אני בוחר בטוב ולא ברע. אני בוחר באהבה ולא בתסכול. אני בוחר ביצירה ולא במחסום. זהו מחסום. איזה היגיון בריא יכול לשלוח אותי ישר אל תוך מחסום? וזה לא פעם אחת, זה מעגל, ולהיכנס שוב אל תוך המעגל זה כל כך קל, אבל לצאת, לצאת זו הבעיה. אני כבר יודע כמה קשה לצאת, ועדיף לא להיכנס בכלל מאשר להתחיל לנסות לצאת.

ולכן, התשובה היא לא. חד משמעית, לא. רד מזה, אין בזה שום הגיון, אין לזה שום משמעות. גם אם יש כרגע גירוי באוויר, גם אם מדגדג לך באצבעות, גם אם אתה מרפרף על המילים פה ולא מקשיב באמת לתוכנן, איפשהו בתוכך אתה יודע את האמת. יושב שם ברנש בפנים, שיודע, שמבין, ברנש רגיש, שרוצה גם הוא להתבטא, שצריך את הזמן שלו, שרק מחכה שתיתן לו לגדול, להתפתח, לאהוב. הברנש הזה הוא אתה. הוא המהות האמיתית שלך. יש לך הכוח לחבור אליו, ולחיות חיים גדולים באמת, ויש לך הכוח לסתום לו את הפה, לבעוט לו בצלעות, וללכת לשחק שש בש.

עכשיו תבחר.