פתיחה

לפעמים זה נעים לדוריס, שכל האחיות שלה כל כך קרובות אליה. אף פעם לא משעמם איתן. דוריס מרגישה בטוחה כשהן בסביבה, כי הן גדולות ממנה (כמעט כולן, חוץ מאחות אחת קטנה), ויודעות יותר דברים. ותמיד כשיש לדוריס שאלה, אחת האחיות הגדולות שלה יודעת את התשובה. כמעט תמיד בעצם.
כי לדוריס יש הרבה שאלות, ולא תמיד לאחיות שלה יש סבלנות. הן עסוקות בדברים של אחיות גדולות, שלדוריס נראים מאוד מטופשים. אבל זה כבר סיפור אחר.
אולי זה המקום להסביר, שדוריס היא לא ילדה, היא אצבע. היא אצבע ברגל שמאל של ילד אחד, שהיא לא מכירה בכלל, היא רק יודעת שהוא אוהב לרוץ ולהתלכלך בבוץ ובחול ובכל מיני דברים שמכסים את דוריס בלכלוך. למזלה הוא לא כל כך אוהב לנעול נעליים, ובדרך כלל הוא עם סנדלים, או יחף.

סקרנית
ולפעמים באמת שכיף איתן, הן כולן צוחקות על כמה שהעולם משונה

דוריס 1.2

זה לא כל כך פשוט לאצבע ללכת לבד. קודם כל יש את העניין שצריך להתנתק מהרגל. דוריס לא ידעה שזה בכלל אפשרי עד שלילה אחד היא חלמה איך היא מתכווצת ומתפתלת עד שפתאום היא מתנתקת מהרגל, ואז היא חופשייה. מסתובבת לה בעולם, אצבע רביעית של רגל שמאל, בלי כף רגל שמחוברת אליה, ובלי ילד אחד, שהיא בכלל לא מכירה שמחובר לכף רגל, והוא מחליט לאן הוא הולך, או שהוא בכלל מחובר לעוד משהו יותר גדול ממנו שמחליט עליו. דוריס לא ידעה, אבל חשבה שזה נחמד שכל הדברים בעולם מחוברים למשהו יותר גדול מהם, אפילו הענקיים. וככה עד אין סוף. אבל זה נחמד גם להתנתק לפעמים מהמשהו הגדול הזה שאתה מחובר אליו, במקרה של דוריס זו כף הרגל, ולהיות חופשי לגמרי לכמה רגעים.

בהתחלה דוריס פחדה נורא. היא לא הייתה רגילה שדברים שהיא חולמת עליהם בלילה מתגשמים אחר כך במציאות. היא התרחקה קצת מכף הרגל והסתכלה עליה מבחוץ. ענקית! כף הרגל נראתה ענקית. ובמקום שהיא נמצאת תמיד היה מין רווח מוזר. הזרת נראתה ממש פצפונת, תמיד היא נהגה להישען על דוריס, ועכשיו לא היה לה על מי להישען, והיא נראתה מכורבלת בתוך עצמה. דוריס קצת ריחמה עליה, היא נראתה כל כך חסרת ישע. היא הבטיחה לעצמה לא לנטוש את _____ (שם הזרת) ולחזור במהרה. וכך היא התקדמה, בהתחלה לאט לאט, גוררת את עצמה ומתפתלת, ועם הזמן למדה לנוע מהר יותר. היא לימדה את עצמה שיטה שבה האמצע שלה היה מתרומם ומשתטח, מתרומם ומשתטח, זו הייתה השיטה הטובה ביותר לנוע קדימה. וככה הלכה והלכה. היא הלכה זמן רב וכבר התעייפה קצת, עד שראתה מולה יצור מוזר מאין כמוהו. הייתה לו צורה אליפטית וחור גדול ועמוק באמצע. חור שהיה בצבע שחור ונראה מפחיד מאוד. חוץ מזה, הצורה שלו הייתה יפה מאוד. היו בו כל מיני פיתולים משונים ויפהפיים שדוריס לא ראתה מעולם. היא התקרבה אל היצור המוזר. דוריס שמה לב שגם היצור מתבונן בה בפליאה, סוקר את הצורה שלה, שלדוריס דווקא נראתה מאוד רגילה, אבל כנראה שליצור היא הייתה מסקרנת ומדהימה. דוריס אהבה את הבחינה המשתאה של היצור. הדרך שבה הביט בה גרמה לה להרגיש מיוחדת. הם התקרבו עוד זה לזו, ולפתע היצור פנה אליה בקול גדול: "שששש…. את עושה המון רעש".

דוריס נבהלה קצת, ואמרה בקול רועד:
"אני מצטערת, לא התכוונתי להפריע לך".
היצור התכווץ ואמר שוב:
"שששש…..!! אל תצעקי!"
דוריס הנמיכה את קולה:
"אני לא צעקתי, אני כמעט לוחשת!"
היצור פנה אליה בקול רך יותר:
"אני מצטער, אני מאוד רגיש לרעשים, לא התכוונתי להבהיל אותך".
דוריס הייתה מהופנטת.
"מי אתה?"
שאלה, כמעט בלחישה.
"אני לולו, אני אוזן של ילד אחד".
אוזן? דוריס הייתה המומה. היא שמעה כל מיני שמועות מהאחיות הפטפטניות שלה, אבל אף פעם לא דמיינה לעצמה שיש בעולם יצורים כל כך יפים ומשונים כמו לולו, האוזן.
"מה זה אוזן?"
שאלה בסקרנות.
"שששש…..!!"
קרא לולו.
"אני מצטער, אבל את חייבת להנמיך את קולך. כל לחישה שלך היא כמו צווחה בשבילי".
"סליחה".
אמרה דוריס, בקול שהיה כל כך חלש, שאפילו היא לא שמעה אותו.
"זה בסדר, אני כבר רגיל"
אמר לולו.
"אוזן זה האיבר הכי חשוב בעולם".

דוריס 1.3

מולה ראתה דוריס את היצור היפה ביותר שראתה מימיה. הוא היה עגול מרחוק, אך כשהתקרבה ראתה שהצורה שלו הרבה יותר מורכבת מסתם עיגול. היא הייתה מין אליפסה שנמשכה לכיוון מטה, שבתוכה כל מיני פיתולים יפים ומוזרים. באמצע היצור, כאילו התחיל עוד יצור אליפטי, דומה לצורתו של זה החיצוני, אבל שונה. ובמרכז היה חור שחור שנראה לדוריס אפל מאוד. זה היה היצור המדהים, המשונה והיפהפה ביותר שדוריס נתקלה בו אי פעם.
"שלום"
אמרה דוריס.
"שששש…." (לקחת מ1.2)

אחרי הפגישה עם האוזן דוריס הרגישה ששיווי המשקל שלה קצת השתבש. היצור המוזר כל כך טלטל אותה ביופיו ודבריו עד שחשה שהיא חייבת לטייל עוד בעולם. היא הרגישה קצת חסרת חשיבות לעומת האוזן, אבל בעיקר היא הייתה סקרנית.

דוריס תהתה אם בעצם כל הדברים בעולם מחוברים לדברים יותר גדולים מהם. היא ידעה שלה עצמה יש דברים שמחוברים אליה, כמו הציפורן הקטנה שלה, היא ידעה גם, שהיא מחוברת (עד היום לפחות) לכף הרגל הענקית, שלעומתה היא הייתה פצפונת. מעניין אם גם כף הרגל מחוברת לאנשהו, וככה עד אינסוף. דוריס ניסתה לחשוב, אם כל הדברים בעולם מחוברים לדברים יותר גדולים מהם, אז מה הסוף? אולי בסוף יש דבר אחד כל כך גדול שהוא לא מחובר לשום דבר יותר גדול ממנו? דוריס תהתה אם יש דבר אחד כל כך גדול, שמרוב שהוא גדול אי אפשר לראות אותו. כמו שיש דברים קטנים, שמרוב שהם קטנים אי אפשר לראות אותם.

דוריס 1.4

דוריס שוטטה עוד זמן רב עד שלפתע ראתה מולה צורה לבנה ויפה. היא התקרבה.
"מי את?"
שאלה דוריס.
"אני ביצה".
"ביצה"?
דוריס ניסתה לפשפש בזיכרונה אבל היא מעולם לא נתקלה בביצה.
"מה זה ביצה"?
"ביצה זה ביצה".
תשובתה של הביצה בלבלה את דוריס עוד יותר. ביצה זה ביצה. זה לא ממש עוזר לנו.
"אבל מה ביצה עושה?"
"ביצה לא עושה. ביצה היא ביצה".
דוריס הרגישה איך היא מתחילה להתערפל. הדבר הרגיז אותה. מה זאת אומרת לא עושה? איזה מין צורה חצופה היא הביצה. איך אפשר שהיא לא עושה?
"אז בשביל מה את, ביצה?"
"אני לא בשביל. אני לא עושה ואני לא בשביל. אני אני. ואני ביצה".