לאחרונה חשבתי שצריך לדעת לגדל ילד מת.
הרי ילד מת לא נשאר מת וזהו. הוא ממשיך לבקר אותך והוא הולך איתך כל הזמן והוא בעצם "גדל" – רק אחרת.
ילד מת תמיד נשאר ילד גם אם היה מבוגר, הוא הולך ונסוג במנהרת הזמן.
הזמן הוא דבר מתעתע, מצד אחד נדמה שרק אתמול הכל קרה והזמן נעצר שם מלכת, ומצד שני קורה לי כשאני מנסה להיזכר בתמונות בשלבים הראשונים של הגדילה של שי ולא תמיד התמונות ברורות ובהירות ולעיתים הן מטושטשות, ונדמה שהזיכרון בוגד בי ואני מנסה להיאחז בו וזה מפחיד וכואב מאוד.

לאחרונה אתה כמעט לא מראה את נוכחותך, גם לא בחלומות. כנראה אתה עסוק שם למעלה, ולי זה קשה כשדמותך מיטשטשת ואני נבהלת מאוד כשזה קורה כי נוכחותך חשובה לי פה מאוד בעולם הגשמי שלנו, ובעיקר במשפחה שלנו.
הרבה השתנה כאן מאז שעזבת… לחיים יש כנראה כוח משל עצמם והם פשוט ממשיכים, לא משנה מה קורה… זו דרכם… זה כוח החיים.

בדיוק לפני שנה הגיע אלינו יונתן הנכד המקסים, הבן של שני ומתן. סוג של מתנה שממלאת אותנו בשמחה גדולה. בזכותו ובזכות נכדי הבוגרים, נור וגפן, אני מוצאת את עצמי מתבוננת שוב על תהליך המורכב של לגדל ילד בכל השלבים. אני רואה את ההשקעה האינסופית בכל רגע ורגע, את המסירות, את הרגעים הקטנים של דאגה וקושי ושמחה ואני חווה דרכם שוב את מעגל החיים ונזכרת לא פעם בגידול ילדי.

אומרים שהזמן מרפא אבל הוא לא. הוא פשוט נעצר שם ואנחנו השתנינו מאוד. אתה עצרת… הפסקת… נעלמת וכולנו ממשיכים פה במסע החיים הלא פשוט בלעדיך.

כבר נאמר שכל מוות ממית אותנו קצת ואנו מתאבלים לא כל כך בשביל המתים כמו על עצמנו.
מתאבלים על מה שהיינו ועל הקושי שאנו חווים מתוך הגורל שנכפה עלינו ועל החיים שחולפים בלעדיך ועל הפספוס הגדול וההחמצה הגדולה של אילו הכל היה אחרת.
הרבה התעסקתי בשאלה האם ידעת שהסוף מגיע. האם פחדת ? האם היית שלם ? האם הנשמה שלך בחרה ללכת ביעף ? כמובן שאין תשובות לתהיות האלה והן ביני לבין עצמי. בכל מקרה אני חייבת לציין שעשית בחירה משונה להגיע לכאן לתקופת חיים כל כך קצרה ולעזוב ככה, שלם ואהוב, בתוך גן-עדן ששהית בו.

אני משחזרת שוב ושוב את רגע הפרידה החטופה שלך בבית לפני הנסיעה לברזיל. רצית להספיק הרבה דברים. יוסי אמר שהחיבוק שלך היה שונה מהרגיל. יותר ארוך ויותר משמעותי. היה חשוב לך להספיק להגיע אל תו אל אוהד ואל אסף כדי להיפרד מהם לפני הנסיעה ולהודיע להם שצריך להתבגר כי הגיע הזמן.

הערב הזה מחייב אותנו גם לסוג של חשבון נפש והתבוננות וחיפוש משמעות מלבד הגעגוע.
יודן נסע לברזיל למסע משלו ואני, כמה ימים לאחר מכן, כמו מכת ברק, נפלתי בבית נפילה קשה עם חבלת ראש כואבת וממושכת ששיתקה אותי בכאבים חזקים לזמן רב (בעצם עד היום), ולקחה אותי לחפש סימנים ומשמעות ושאלות שעלו מתוך הכאב וחוסר האונים שחוויתי.

מצאתי את עצמי בסוג של הכרה כאובה על 10 שנים בלי שי ועם הרבה שאלות לא פתורות שמלוות אותי.
הערב הזה מוקדש לך שי, ותודה לכל חבורת החברים המופלאים והמוכשרים שמרגישים מחוייבים שנה אחר שנה להביא לערב הזה יצירה ומוזיקה ומילים וליצור בהשראתך עוד ועוד.

זה תמיד ממלא אותנו בהרבה אהבה ושמחה ועוזר לנו בהתמודדות ובכאב של חסרונך.
ושוב תודה לכולם למשתתפים ולנוכחים שבחרו להיות איתנו הערב.