אני מתבוננת בשנים החולפות ומנסה למצוא את המילים המתאימות, המדוייקות…

מנסה לתפוס את רגעי הזיכרון, להאחז בתחושות פיזיות, מנסה להיזכר בקול, בחיוך, במבט, בעיניים המתבוננות, בריח, וזה נעשה קשה יותר ויותר עם השנים.

יש מין "משחק" ניחושים שכזה שאני שרויה בו לפעמים ביני לביני ובו אני תוהה ושואלת מה שי היה אומר בסיטואציות מסויימות, איך היה מגיב, מה היה עושה… ויש גם תסריטים דמיוניים שמתרוצצים בראש שיש בהם סוג של כמיהה ובהם שי ממשיך את חייו בעולם מקביל והחיים לא נקטעו והזמן נעצר והוא משחק עם נור, מדבר איתו… משחק שח עם גפן או מסתודד עם שני בכדי שלא אשמע, ואז פתאום הכל אפשרי, שפוי וסדר החיים לא הופר.

מצד שני, יש גם הרבה תסריטים עצובים וכואבים של החמצה ובהם כל מה שלא הספיק ליצור, לחוות, לעשות, להקים משפחה – ואנחנו לא הספקנו איתו. ושם יש הרבה כאב וצער על כל אותם רגעים יפים שלא יוכלו להתקיים יותר.

המשימה העיקרית שלנו כמשפחה היא לשמר את הנוכחות של שי בחיינו וזה לא פשוט ככל שהזמן עובר. איך לשמר נוכחות של מישהו שמצד אחד כל כך נוכח אבל לא ממש נמצא פה פיזית, והוא סוג של נוכח – נפקד בחיינו (או כמו שנור אמר לי ששי גם מת וגם חי).

איך לשמר ולחדש את זכרונו, איך לזכור את נוכחותו ולגעת במהות שלו? בהרגשתנו המוזיקה אולי עוזרת לנו קצת להגיע למהות הזו. אולי היא זו שעוזרת לתקשר ממקום אחר, רוחני יותר, כי במקום שבו נשמעת מוזיקה מתרחש הקסם הזה והלב נפתח והרגש גואה.

לפני חודשיים נפרדנו מענת האהובה שלימדה את כולנו שלבחור בחיים זו אומנות, ולחיות זו אומנות, ולדעת שהחיים נושאים בתוכם גם את המוות, ויש לבחור בטוב ובחיים כל זמן שאנחנו פה ולנסות להנות מכל מה שיש.

הפרידה תמיד קשה והיא תמיד לא רק ממי שהלך אלא גם פרידה ממי שהיינו פעם, מהמשפחה שהיינו פעם. הידיעה והעמידה מול הסוף המוחלט שאין בו המשכיות ואין לו תקומה והוא נצחי והוא הסוף – הוא הכאב הגדול מכולם. ולאבד ילד פירושו תמיד לאבד ילד, ושום דבר לא מכין אותך לכך, ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, אבל המעט שאנחנו יכולים פה לעשות זה לזכור ולהתגעגע ולהבין שאנחנו נושאים בתוכנו את הדמויות האהובות שלא נמצאות פה יותר, ונותנים להם חיים ונוכחות – כי אנחנו לא רוצים לשכוח, וגם לא יכולים…