גם וגם

חייכו אל האנשים העצובים,
חבקו את האנשים הבוכים,
הקיפו את השכול במעגלי אהבה.

העצבות מתחלפת לימים בהירים,
כשהשמש מנסה לתקן את העולם.
הצער נכבש לתוך הזמן האבוד,
נמס בחיקן של שעות מתוקות.
ורק מוות, טיפש או אכזר, בא ונמוג
באי שקט, משום מקום לכל מקום.

כמה עצב יש באין,
כמה נחמה יש בַיש,
כמה זיכרונות מזוקקים נותרים לנו
מילדי השכול, אפילו אם
הילדים שלנו הם הילדים שלנו
לכל אורך חיינו ולכל אורך מותנו?

ושוב, החיוך תמיד יוליד את הכאב
והכאב יוליד תמיד את החיוך
ושניהם, כמו הזמן הקסום או הזמן האפל,
יהיו לעולם – גם וגם, גם וגם.

יענקלה פרוימן