כמו שאתם יודעים, שי קרא לצ'לו שלו קלרה, והתייחס אליה כאל בת זוגו, כמעט אשתו. וכמו כל אשה ברור שגם לה יש מה להגיד. אבל בגלל שהיא קצת ביישנית, היא ביקשה ממני לקרוא מכתב שהיא כתבה לשי.

"שי, שי, שי, זאת קלרה, זוכר? חסר לך שלא! עברו שנתיים, כולם כאן מזדקנים, מתברגנים, מחליפים קידומת, מחליפים חיתולים, מחליפים ממשלות, ואתה צוחק על כולנו מלמעלה. מדי פעם אתה טורח לשלוח לנו חלומות וסימנים שיש בהם את ההומור המיוחד רק לך- מקווה שאותך זה מצחיק כי אותנו זה לא! האמת היא שלא הספקנו להיפרד אתה ואני. בפעם האחרונה שהתראינו רבנו, כי לא רצית לקחת אותי איתך לאי שלך. רצית חופש. אז לא לקחת אותי, ותראה מה קרה…

עשר שנים היינו ביחד, וכמו לכל זוג גם לנו היו עליות ומורדות. אני זוכרת את הטיסות המשותפות שלנו לחו"ל, היית יושב לידי בטיסה ואוכל לי את כל האוכל… עד עכשיו אני לא מבינה למה היו צריכים לקנות לך כרטיס ישיבה. מילא אני, אני צריכה מקום, אבל אתה? עם המשקל שלך יכלו לשלוח אותך במטען.

תמיד קיטרת שאני שמנה וכבדה ולמה אין לך כלי יותר אנורקטי כמו חליל צד למשל… אבל אני לא נעלבתי כי אף אחד בעולם לא נגע בי כמוך. ואיתך שי, אף פעם לא זייפתי…


אז עכשיו אתה בגן עדן, מוקף 72 בתולות ברזילאיות… מלמד אותן לשיר בקולות את "באנו חושך לגרש"… ואני, אני גרה עם ההורים!… שלך! עם כל מה שמשתמע מזה!

זה מה שמגיע לי שי? אחרי כל מה שעשיתי בשבילך? מצחיק אותך? יופי. העיקר שאתה תהנה. אני כבר אשב לבד בחושך… "