מילים מנורית

אחרי 9 שנים
חיים ומות באותה נשימה, נוגעים באותה נקודת זמן
חיים שצפויים להיוולד ומות כל כך כואב ומפתיע באותה משפחה בדיוק אחרי 9 שנים, בסמיכות כל כך גורלית, כמו 9 ירחי לידה
רק ההומור המקברי של שי יכול לאפשר מין דרמה כזו. נוכחות חדשה שאמורה להגיע והעלמות מפתיעה – בסמיכות כל כך גדולה – והכל מתעתע בנו
לא ברור היה השנה אם הערב הזה יתקיים במועד בגלל הלידה הצפויה של שני בכל רגע. לתיזמון יש כנראה משמעות נסתרת בשבריריות ובסאגה הזו של החיים
זו השנה התשיעית מאז ששי הלך מאיתנו ואני מתבוננת על ייחודה של שנה זו ועל המשמעות שבה. ואכן השנה היתה כולה בסימן הריונות ולידות. הרבה חיים חדשים. הרבה תינוקות שנולדו או אמורים להיוולד בקרוב וכולם בשמחה ואהבה
תמרה ועומר שהגדילו לעשות בכפילות מדהימה, נטע וטסה ותו ובדרך אחריהן שני ומארינה ומאיה. שיהיה לכולם במזל טוב
שי, יש משהו מאוד מתעתע בנוכחות שלך, בפרידה ממך. הזיכרון הולך ובא. לעיתים ברגע אתה פה ממש נוכח, מגיב… מופיע… ורגע אחרי הכל חמקמק ואני מנסה ומחפשת את נוכחותך הסמויה ואתה ממש לא פה, עסוק כנראה בעניינים אחרים ובעולמות אחרים
בשבוע האחרון אתה מדבר אלי בלילה. אני מתעוררת שטופת זיעה מהנוכחות הכל כך חזקה שלך ומוצאת את עצמי בדיאלוג איתך
לפני כמה ימים אמרת לי "תרגיעי… שני תלד בזמן…הכל בסדר" לא רצית כנראה להוסיף עוד דרמה של לידה בתוך האזכרה. מות ולידה תמיד קשורים אבל הפעם אנחנו נשארים ללא מילים
אני מרבה לחשוב לאחרונה איך היו נראים ילדיך, אילו היו לך, ומה היו לוקחים ממך. את החוכמה… את ההומור.. את הדיוק… את הציניות… את הכשרון…מין מחשבות שכאלה… שמתגלגלות אצלי בראש
לעיתים אני מתבוננת בנור וגפן ורואה בהם דברים שמזכירים אותך ונאחזת בזה. איך שנור אוהב שהכל יהיה מדוייק… ואיך שהוא מתבונן וקולט הכל בשקט בדיוק כמוך. ואיך שגפן מוצא מילים מצחיקות שאף אחד לא חשב עליהן וכל מיני תובנות שמשאירות אותנו פעורי פה
אני נזכרת באותו ליל סדר מפורסם שבו קרעת את כולנו מצחוק בכל מיני אמירות מצחיקות ואיך שפתאום התחלת לקרוא את ההגדה ברוסית שוטפת עם מילים שהמצאת באותו הרגע, ואיך שתמיד נשארת cool כשכולם היו נקרעים מצחוק בגלל איזו אמירה שלך, ואיך ששנאת זיוף בכל תחום, והאמירות
שלך היו תמיד נוקבות ואמיתיות. בלי הנחות. ואיך שתמיד אהבת מוזיקה וקריאה וכתיבה ומילים וצלילים… והחוכמה שלך שתמיד היתה מופנמת קולטת ושקטה
"לכל מסוגלת האהבה רק לא להחזיר את המתים" כתבה אמילי דיקנסון באחד משיריה, וזה כל כך נוגע ואמיתי. החיים ממשיכים וזו דרכם והזמן חולף והכל משתנה
יש משהו במות ובסופיות החיים שאין בכוחנו להשיבו לאחור, ומה שביכולתנו הוא להביא את הנוכחות שלך, שנה אחר שנה, בצורות שונות, בזכרונות, בגעגועים ובצלילים
בזכרונות יש קצה אחד והוא רגע המות ויש גם קצה שחי בנו והולך איתנו לאן שנלך
עם השנים חוטי הזכרון באים והולכים. לעיתים מסתבכים, לעתים נקרעים, לעיתים מתעתעים בנו ולעיתים הם חדים, נוכחים ובהירים
אתה בחרת להתנתק מכולנו באחת, במצב של רגיעה פנימית, מתוך אהבה ותחושת אחדות עם היקום
נשארת בן 28 לנצח – צעיר נצחי עם נוכחות נצחית

מייל מאורטל לשני

כל שנה מחדש
עולם חדש נפתח
זווית חדשה, סיפור, שיר, מכתב, עוד קצת משי.
לא יאמן שלא הכרתי מספיק את שי בחייו
והיום, אחרי 9 שנים מרגישה אחרת,
יש את שי של המוות
זיכרונות מרגע ההודעה המרה, השבעה, ההלם של ההתחלה
ומלא מלא שי של החיים
כל כך נוכח ואמיתי.
הוא נשאר חי בלב וביצירה אצל כל כך הרבה אנשים
נותן השראה ואיזו הנחיה כאילו המסלול שלו לסביבה הקרובה שלו כבר ידוע
הוא רואה הכול,מתזמן
משקיף על הכול מלמעלה.
הערב הקטעים התחברו אחד לשני בדיוק במקום המפגש הזה
בין החיים למוות.
אלו המילים שלו, הכתבים
מסתכל למציאות בעיניים, לא מפחד, מתבונן, מעמיק.
איזו יכולת מופלאה שלו לעצור הכול ולהתעסק במה שחשוב, הנפש שלנו.
הוא היה הכי עדין איתה ונתן לה מקום וחופש
וגם הכי בוטה, לא מוותק ולא מתפשר כדי לדייק את הדברים.
בכל ערב מחדש
אני לומדת דברים חדשים על עצמי.
הוא יודע לגעת בבטן הרכה, להפוך משהו, להזיז
וכל זה כשהוא לא נוכח באמת.
כל הקטעים אחד אחד היו באיזה סדר מופתי
של אנרגיה שנבנתה נכון
דבר אחרי דבר במעין איזה שביל שמוביל לקצת משי
או בעצם לעצמנו.
חיבור לעצמנו.
9 שנים עברו וכולם נראים לי אותו דבר וזה עדיין פאקינג 9 שנים….
כאילו כולם ילדי פיטר פן כמוהו, צעירים לנצח.
ואולי לא נעים לנו להתבגר לידו.
חשבתי על זה הרבה מול הקבר
שהוא נפטר בן 28
וכמה שאפשר להספיק עוד בחיים.
ואולי זה איך שאתה חי ואיך אתה בוחר לחיות את החיים במלואם
עם הידיים פרושות לצדדים
בקבלה אמיתית של מה שקורה.
היו לו תובנות של איש זקן שראה חיים שלמים ויודע לראות אותם בדיעבד
אבל הקטע שהוא ידע לראות את זה בתוך הדברים, מתוכם.
בובה, היית חסרה.
אפילו שבדרך כלל את עסוקה להזיז את המיקרופונים והכסאות…
פשוט לראות אותך בזווית העין
ולהתחבק בסוף
חיבוק שאומר הכול בלי מילים.
אנחנו שותפות שלושתנו לחיים
לכל מה שהם מביאים איתם
ולעיתים רק הנוכחות היא הדבר החזק ביותר.
יצא אדיר שראית מרחוק,
ובטח גם לא פשוט בשבילך…
ניקי, את נפלאה! בשקט שלך, כמו של שי,
הנעת את כל הערב הזה, והכול כרגיל זרם ופרש כנפיים.
פעם ראשונה שהיית כל כך הרבה על הבמה
זה היה נעים
מחמם את הלב.
אולי זה מקריות, וספונטניות השיר עם בן צוק וכו'
אבל אולי זה מקום חדש שלך כאמא בהתהוות
הרגשתי שאת שלמה, בטוחה, מישירה מבט, רוצה להיות.
ריגשת אותי! אני לא חושבת שאני יכולה להסביר במילים.
עכשיו שהכול נגמר… את יכולה להרפות ולנוח.
קחי לך את הימים הקרובים לחזק את הגוף והנפש
תאכלי דברים טעימים, תישני .
את תהיי אמא מדהימה
אין לי כל ספק!
זכות גדולה יש לקטנצ'יק הזה
הוא ידע לבחור נכון שבחר אתכם להיות לו להורים
ואת המשפחה הנפלאה שלך ושל מתן שיהיו שם תמיד בשבילו
ושי יהיה איתו כל הזמן בסיפורים, בשירים, בדרך שבה את מחייה אותו
ויתן לו השראה לחיות את החיים במלואם

אני אוהבת אותך!

— אורטל