לפני שנה כשהכל קרה, שני שאלה אותי אם אני רוצה להגיד משהו בהלוויה, אבל אז לא הייתי מסוגלת לכתוב לך, גם בגלל שאף פעם לא כתבתי לך וגם בגלל הפחד שזה חייב להיות מכתב פרידה ממך, וכל כך לא רציתי להיפרד.

אז היום אחרי שנה שאתה נמצא איתי כל רגע ורגע, אפילו יותר מלפני, אני צריכה להביא את עצמי לסוג של פרידה ממך, כי זה בלתי אפשרי יותר לקוות שתופיע כל פעם כשאני נכנסת בדלת הבית שלך, וזה בלתי אפשרי לשמוע אותך שוב מנגן, וזה בלתי אפשרי לקוות שיום יבוא ונתחתן. אמנם זו היתה מן מדיחה של המשפחה אבל בתאכלס זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו בדיוק לפני שנה כשסיפרו לי, שאני לא אוכל להתחתן איתך, אפילו לא בצחוק.

אז מה שנשאר לי זה להמשיך להעריץ אותך, לאהוב אותך, להתגאות ולהשוויץ בך בכל הזדמנות שתהיה לי, והכי חשוב להגיד שאני מצטערת כי כשהיה לי את הזמן לנצל איתך לא עשיתי את זה ואני חושבת שזה משהו שילווה אותי תמיד, אבל אני גם מאמינה שככל שהזמן יעבור כשמישהו יזכיר את השם שי, מיד יעלה לי חיוך. לא דמעה אלא חיוך, כי זה מי שהיית וזה המעט שלמדתי ממך.

אז זהו, אחרי שנה, זה לא מכתב פרידה אלא פתח לעוד מכתבים שיהיו רק שלי ושלך.

אני אוהבת אותך, מעריצה אותך ומעריצה את המשפחה המדהימה שלי ושלך ומוסרת לכולם רק טוב, כי זה מה שאתה היית עושה.

אז יאללה, בי שי.