"פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשנים.
והחלק הראשון ממשיך לפרפר
במקום אחר, כנחש קטוע.
השנים שחלפו הרגיעו אותי
והביאו רפואה ללבי ומנוחה לעיני.

ואני כאיש עומד במדבר יהודה
מול שלט "גובה פני הים",
ולא יראה את הים, אבל הוא יודע,
כך לזכור פניך בכל מקום
בגובה פניך. "
יהודה עמיחי

(זכרון אחד: (פתאום עולה בי מחשבה אם אני זוכרת כדי לתפוס או כדי לשחרר?)
ארוחת בוקר, הדלת פתוחה , שיר שמשחרר מחשבות טיפשיות מתנגן ומשמח אותך מאד.
זה מאד בהתחלה, זה שיר מצחיק. אני לא יודעת אם צחקתי ששמעתי אותו אז, אבל זה היה בוקר צוחק. מתחשק לי לשמוע את המוסיקה שלך. צוחקת בשפה זרה, מתגלגלת.
מנשימה בקרים צוחקים ומלאי חלומות. עם אור מהדלת הכחולה הפתוחה והחלון העליון. ומאיתנו- שני אנשים, בריח נקי. שותים תה מאותה כוס ואוכלים אבוקדו בישיבה על השטיח. אחת מורחת על הפרוסה כולה ושני מהנדס חלק חלק. אחרי כמה זמן היא מאמצת את השיטה הזאת בעצמה.טחינה עם פסטו. אבוקדו עם סלט.פסטו. זיתיים. ירק חתוך בצד. מלפפון. עגבניה.
משהו חי.
בקרים של תקוות.
בקרים שבהם אתה הנסיך. מועך אבוקדה. עם לימון ושמן זית.
אני הנסיכה מתמהמהת ואנחנו מאחרים לאנשהו.
בקרים שרציתי לזכור, שכתבתי מהם שירים. כי הם היו אושר פשוט. של התקרבות.
קצת אחרי חודשיים, עשיתי לעצמי- ערב גבינות ויין. סידרתי הכל על צלחת יפה, מזגתי יין אדום בכוס זכוכית גדולה. אני מוכנה לחזור אל הדירה הזאת. התקלחתי כאן.
את הזיתים אתה עוד קנית. ומה עושים עם הגלעינים האלה ? הזכרון שלך כל כך עוטף את החיים שלי, שאני מתלבטת אם לשמור אותם. כאילו למצות את הצנצנת הזאת יהיה לשמור נגיעות אחרונות בך- חי וקונה לי צנצנת זיתים אורגניים, טחינה מלאה ודבש לימון. אולי את צריכה עוד משהו כי יותר זול כאן. לא כי זה מה שישאר ממך. אולי צריך לנטוע את הגלעינים האלה. אני צריכה לבדוק אם זה צומח.

באמבטיה סבונים ושמפו שקניתי בזמן שהיית חי. שמפו של צמחים גדול, צהוב. סבון גוף בבקבוק משאבה מזכוכית, קצת רציתי שתתרשם, ואני חושבת שמעולם לא התקלחת כאן. אז בטח לא התרשמת.הריחות מזכירים לי אותי איתך.זה בעצם זכרון שלי.

והיום בגן הפסלים- משטח שלם של אבנים קטנות נראה יה לי מזכרות פוטנציאליות למציבה שלך…אבנים קטנות ויפות. אני מבקשת ממישהי שתרשום על פתק- האבנים הקטנות שבגן הפסלים . שלא אשכח את המחשבה הזאת. היא רושמת בכתב עגול ויפה. לא שואלת שאלות. קורעת את הדף מהמחברת שלה ומביאה לי.
אבנים טובות.
מחשבה עצובה.)


על לאבד וגם לאחוז.

שי, אני שואלת את עצמי, עד מתי עוד אדבר אליך בגוף נוכח. אני שואלת את עצמי על מה בך שאבד לי ומה בך אני משמרת.
כשציינו את יום השלושים לקבורתך אני ביקשתי ממך לא להפוך להיות מצבה, חששתי מהקפאון הזה של המוות, ובכל זאת בכל יום אני מתאמצת לחיות, חיים של יצירה, של עשייה, של שמחה.
ובכל זאת יש רגע אחד שאני לא יכולה לשנות והוא נשאר ססטי, וזה הרגע ההוא שאני מתקשה לתארך בזמן- שבו אתה מת. ומשם כאילו החיים נחלקים לשני חלקים.
חשוב לי להזכיר כמה דברים שרצית לעשות :
אני רוצה לעשות מקהלת ילדים, שתשיר שירים מצחיקים.
ויצירה לשבעה צ'לים ומארינה.
ולפתח וללמד סדנאות של אילתור לילדים שלומדים מוסיקה קלאסית.(רצית להתחיל מתלמה ילין…אפילו כבר היית בפגישה עם מירי זמיר.
אני מפחדת שאני שוכחת, ואני מפחדת לזכור.
אני מודה שאני מצויה במין כזה רגע, של פחד, רגע כזה שבו אני מפחדת לשכוח אותך באמת, ובאותה נשימה גם מפחדת מכמה שאני זוכרת.
שי, היית בשבילי מפגש של חסד ואושר, והאובדן שלך באמת נורא קשה, דווקא מכיוון שהמהות שלך מזכירה לי תמיד לא לוותר לעצמי. לא לוותר לחלומות שלי, לאושר שלי, ליכולת שלי לעשות את מה שאני מאמינה בו, להיות מי שאני מאמינה בו.
דווקא מהמקום שבו תמיד אני מרגישה צורך לבחור את הבחירות הבריאות, להתגבר, להיות זו שמסוגלת להתמודד.
אני מבקשת לנסות לאסוף, את כל מה ומי שזקוקים לתזכורת הזו ממך:
"אלו החיים היחידים שיש לנו, לפחות לעכשיו, ואנחנו חייבים לעשות כל מאמץ להיות שמחים, לחיות בריא ולהזין את נשמותינו"
מי יתן ונוכל כולנו, איכשהו להוציא לפועל את התכניות המעולות שלך, ואולי זה המקום לפנות לכל מי שהכיר, או יכול לרצות לקיים משהו כזה, בשימך, ולתת למהות היצירתית, המצחיקה , הבלתי מתפשרת הזאת חיים.
אני לא אחראית על הזכרון, כמו שכבר אמרתי אני מפחד מהזכרון ומהשכחה גם יחד, אבל יש לי מן מחשבה כזאת מהרגעים שבהם הבנתי שאתה באמת באמת לא חוזר וזאת לא מזימה מרושעת של תחוקים ועוד רגע תבוא בדלת: שאם מישהו מאיתנו מרגיש שהוא כבה, המצבות שהייתי רוצה לתת לך הם מעשים חיים- יצירות חיות שיצרו כל מי שזוכר אותך עוד בליבו: מביט עלינו, ציני, ומשועשע. עושים את חיינו ליותר מלאים, בריאים ומשמעותיים.בשביל שנזכיר אותך בחיות.