שי,
אני לא חזקה במילים, לא כמוך. אתה שידעת לשחק וליצור איתן ולא פעם גם לצרוב איתן את האמת בתודעתי.
בשבעה שלך סידרת לי סט מכשפות שבחשו לי בקלחת ובעטו אותי לכיוון הנכון של החיים – לימודי אומנות. בצלאל. ניפוח זכוכית.
ארבע שנים של יצירה הובילו אותי לעבודת הגמר. ואתה כל יום מבקר במחשבותיי.
ניפחתי ופיסלתי דגים מזכוכית. עם פרצופים אנושיים. בתוך כל אחד מהם הנחתי חלק מעולמי הפנימי.
הזוי. אני יודעת. קצת פחות הזוי מהעובדה שאתה לא כאן.
בדג שלך פיסלתי את קלרה שלך שנותרה יתומה, עשויה מנייר של ספר שאת שפתו אני לא מבינה.
אולי זהו הבלבול שאני חשה שאני חושבת על האנשים האהובים שלי שצריכים לחיות בלעדיך, ועם הכאב העצום של חסרונך.
לימדת אותי על שבריריות החיים. על החשיבות שבקרבה.
תודה
נועה