בלילה חלמתי על ישי.
הוא היה כל כך חי.
חיוכו הפירטי זרח מעיניו ושפתיו.
גופו נע בזרימה הרמונית.
התעוררתי לאיטי מסרב להיפרד מדמותו וחיוכו.
ובין חצי חלום חצי עירות נזכרתי שהיום מתכנסים לאירוע של שי.
בשקט , עדין בחצי חלום שומר על בהירות התמונות עלתה דמותו של שי לנגד עיני כפי שראיתיו בפעם האחרונה בכרי דשא באירוע חגיגות ה- 60 ליוסי.
יושב, שעון לאחור בגבו על אקליפטוס, עיניו שיש בהם מזיגה של נורית ויוסי מתבוננות בי,מחפשות קשר אך יחד עם זאת רכות חולמניות עם צל של חיוך.
היום אני יכול לחשוב שעיניו מתבוננות בי בחכמה, אך זה אני חושב בדיעבד.
לצערי את חוכמתו גליתי בדיעבד דרך המורשת הכתובה שהשאיר אחריו.
נורית אמרה לי באחת השיחות האחרונות שלנו שאנחנו אחים.
אחים אנחנו יוסי נורית רחל ואני למסע אלונקות שלא מרצוננו.
תחילתו בפתאומיות כרעם ביום בהיר וסופו לא ידוע.
המסע עובר דרך נופים מציאותיים של זכרונות בין אם במצב של עירות ובין אם במצב של חלום בתת מודע
הזכרונות מתפתחים לאחור ולרוחב.
פה מגיעה תמונה חדשה של חבר ושם סיפור ישן מקבל פרטים חדשים ישנים.
ואנחנו צמאים לקשר שותים בצמא כל פרט ותמונה.
המסע מתפתל גם דרך נופים מדומינים שלאורכם אנחנו מדמינים לנו חוויות וחיים שהיו יכולים להתרחש.
כך אני מרגיש מדי שנה כאשר אני משתתף באירוע התרבותי לזכרו של שי שמוסיקה ושירה בעלי ערך ומשמעות תופסים בו מקום מרכזי. שדברים שנאמרים בו יוצאים מהלב ונכנסים אל הלב.
כל שנה אני עוקב אחרי חבריו האומנים של שי המתפתחים כל אחד על פי דרכו וכך גם שי מתפתח דרך הדיאלוג בין יצירתם ויצירתו.

אהרלה