"יצירתיות היא היכולת לאפשר לעצמך לעשות טעויות. אמנות היא הידיעה אלו מהן לשמור".

בקרן הרחוב, ליד חניון המכוניות הגדול, עמד בילי, כושי זקן, וניגן לעוברים ושבים בקונטרבס הענק שלו. אלה שהיו חולפים על פניו היו מתחילים לנענע צוואר או אגן תוך כדי הליכתם, נכנסים לקצב כמעט מבלי משים, אולי נפרדים ממטבע או אפילו שטר. וכשאלה היו נוחתים אל תוך כובעו המוטל על המדרכה, בילי היה מחייך חיוך ג'אז ישן ואבהי. הוא היה שם, הפך לחלק מפינת הרחוב, לחלק מפס הקול של העיר.

באותו יום שקע בילי במנגינת סווינג. עיניו עצומות, אצבעותיו החליקו על המיתרים העבים ועם כל צליל נע ראשו לקצב הפריטה. איש לא יודע כמה זמן עמד שם. אולי דקות, אולי שבוע, אולי חיים שלמים.
לבסוף סיים את הנעימה, וכמו הודה לקהל גדול בתוך ראשו. עיניו הגדולות נפתחו לאט, כאילו התעורר מחלום מתוק. מולו עמדה רוני, ילדה קטנה וסקרנית. חיוך גדול התפשט על פניו של הכושי הזקן.
"היי, ילדונת".
"שלום". התביישה רוני.
הם סקרו זה את זו. הוא בחיוך שובבי, היא במבט מבויש.
"מה זה?" הצביעה רוני על הכלי העצום.
הוא סובב את הקונטרבס סיבוב מהיר וטפח על מיתריו כמו על חבר ותיק.
"זה באס. זה הבסיס. היסוד. מה שנותן לרגלייך הקטנות את הקרקע וגורם לך לא ליפול."
רוני הסתכלה על רגליה, מבולבלת. בילי צחק.
"מה אתה מנגן?"
"אני לא מנגן משהו" חייך בילי. "כבר ניגנתי הרבה משהואים בחיים שלי. עכשיו אני סתם משחק עם הצלילים".
"אז אתה ממציא?"
"אפשר לקרוא לזה ככה. אני הייתי מעדיף זורם. הנה, למשל…"
בילי החל פורט מקצב כלשהו…
רוני הקשיבה.
"אתה יודע כבר את כל הצלילים?"
בילי צחק בקול רם.
"כן, נראה לי שכן".
"אז אתה מנגן תמיד אותו דבר?"
"משתדל שלא, ילדונת. הצלילים הולכים בכל פעם למקום אחר. פעם זה ראשון…" הוא פרט על המיתר הנמוך ביותר. "ופעם זה…" הוא פרט על מיתר שני. "פעם זה חשוב וזה משני, וזה ארוך וזה קצר, הגבול הוא רק הדמיון שלך".
"אז בעצם אתה רק מסדר אותם כל פעם אחרת?"
בילי הרהר לעצמו רגע.
"כן, נראה לי שקלטת את העניין. אני סדרן צלילים". הוא געה בצחוק גדול.
"היי דן" הוא שאג לסדרן המכוניות בחניון הסמוך "גם אני סדרן, סדרן צלילים!"
דן היה עסוק בהסברים מתנצלים לגברת אחת מדוע המחירים בחניון שוב עלו, ונפנף בידו לכושי הזקן והסהרורי.
"אז אתה לא עושה שום דבר חדש?" הקשתה רוני.
"רק כל הזמן" הסביר הזקן בחיוך.



אז מה היא בעצם יצירתיות?
המילונים מציעים לנו הגדרות כמו: "גמישות מחשבתית" או: "שינוי צורה על ידי מסגור מחדש", ואפילו: "היכולת ליצור קשרים חדשים בין פריטי מידע שכבר נאגרו במוחנו". מכל אלו אנו למדים כי יצירתיות היא פעולה של מיון או סידור מחדש של רעיונות, מחשבות או תחושות.
עם זאת, המילה יצירתיות נגזרת מן השורש י.צ.ר, שורש המשויך בדרך כלל לעשייה של דבר חדש לחלוטין. המילה הקרובה ביותר ל"ליצור" בהקשר זה היא "לברוא", אולם בעוד שבריאה היא פעולה אלוהית, יצירה היא פעולה אנושית.
מנקודות מבט דתיות או רוחניות היצירה היא ביטוי לאלוהי, לנשגב. מבחינה היסטורית, זרמי האמנות השונים התפתחו בשלב כזה או אחר מתוך פולחנים וטקסים דתיים. ואין פלא על כך, כיוון שיצירה אמנותית מקשרת אותנו עם החלקים העמוקים יותר בעצמנו, מובן מאליו הקשר לאלוהות או לנשגב בעולמנו.
גם מנקודת מבט אבולוציונית בעולם דרוויניסטי חסר משמעות, הערך היחיד שניתן בכל זאת לחיי אדם הוא ההתרבות. ומהי ההתרבות? שני אנשים נפגשים, ובדרך מיסטית וקסומה (או סתמית וחפוזה) של החלפת נוזלים הם יוצרים אדם חדש. אדם! לא שיר, לא ציור, אפילו לא טור במגזין אינטרנטי, אלא אדם שלם, חי ונושם. ויוצר. אם זוהי המשמעות היחידה בחיינו, הלא ברור שאנו יצורים יוצרים.
יצירתיות קיימת במידה כזו או אחרת בכל אחד מאיתנו. בעיניי היא החיבור לילד שמתרוצץ אי שם בתוכנו, ופשוט רוצה לשחק. הילד האינטואיטיבי, הסקרן, שחי בעולם של דמיון אינסופי.
כולנו חיים בתבניות מוכרות של מילים, רעיונות, צלילים וצבעים. כולנו שוחים באותם חומרים המרכיבים את עולמנו, את מערכות היחסים שלנו, את עיסוקינו ואת תחביבנו. בכל תחום, אם זה אמנות, עסק, או מערכת יחסים, יצירתיות היא אותה תכונה נסתרת שפותרת בעיות סבוכות, חורגת מהתבניות המקובלות, מרחיבה את האפשרויות שלנו, מסעירה את דמיוננו, וגורמת לחיינו להיות מלהיבים יותר. יצירתיות היא טבענו, בין שאנו מודעים לכך ובין שלאו, אל לנו להתכחש לה.



בילי אסף את המטבעות מתוך כובעו.
"איך קוראים לך, ילדונת?"
"רוני".
"רוני, את אוהבת בלוז?"
רוני שתקה דקה ארוכה. לבסוף אזרה אומץ.
"בלו זה כחול".
בילי החל לנגן מנגינת בלוז, ובעודו צוחק חיפש מילים באוויר.
"הנה, זאת מנגינת בלוז ישנה מאוד, בואי נראה:

"רוני שלי, ילדונת קטנה…
לאכול אותה בכפית"
כאן המשיך בילי לנגן, נראה היה שהוא מחפש מילים.
"תעזרי לי, ילדונת"
ורוני חשבה וחשבה ופתאום מצאה:
"לא סתם ילדה רגילה,
ממציאת מילים עולמית!"

בילי צחק בקול גדול וחזר על הלחן כמה פעמים, בכל פעם מוסיף כמה צלילים ומעשיר את המנגינה. רוני הצטרפה אליו, ושרה במלוא גרונה.
וכך, בין צופרי המכוניות והמולת הרחוב, שרו בילי נגן הקונטרבס הזקן, ורוני הילדה שיר בלוז ישן מאוד, אבל גם קצת חדש.