זוג בערך בני חמישים יושבים בסלון. הסלון נראה כמו סלון של בית מגורים של משפחה. הזוג קוראים עיתון או ספר. פתאום מצלצל הטלפון. האישה קמה ומרימה. לא שומעים מה קורה מהצד השני של הקו.
"הלו. כן, מדברת. אהה. אתם בטוחים? איך זה קרה? אהה. כן. טוב, תודה רבה, ביי".
הבעל מסתכל על האישה. היא מסתכלת עליו בחזרה. בוהים אחד בשני 2 שניות ואז היא מתחילה להנהן.
הוא מהנהן בחזרה.
בעל: "הוא מת?"
אישה: "הוא מת".
בעל: הוא מת.
אישה: הוא מת
בעל: הוא מת, הוא מת.
תוך כדי שהם חוזרים על המשפט "הוא מת" הרבה פעמים הקולות שלהם מתעצמים, התחילו בלחישה מהוססת ונגמרים בצעקות שמחה.
תוך כדי המשך צעקות השמחה:
האישה מוציאה תמונה ממוסגרת של חייל מהארון ומתחילה לרקוד איתה.
הבעל צועק לחדר בצד השני של הבית: "דני חמודי, בוא בוא, אורן מת!"
ילד בן 10 רץ לסלון ומתחיל לקפוץ ולרקוד עם האמא.
הבעל ממשיך לצעוק: "הוא מת! הוא מת! אפשר לישון בשקט".
הבעל: איך זה קרה?
האישה: תוך כדי צחוק היסטרי: "לא יודעת, איזה ארפיג'י על הנגמ"ש או משהו"
האמא פותחת את הדלת של הבית לחדר מדרגות, מביטה למעלה וצועקת: "שושנה, בואו, בואו, הוא מת!"
הבעל מוציא עוד תמונה של החייל מהארון, יחד עם כומתה סגולה ותג, מניח אותם על המפה הלבנה בסלון.
שושנה השכנה, בעלה והילדים נכנסים לדירה עם מתנות ומגשים עם אוכל וממתקים, מתנשקים ומתחבקים, קורעים את דש הבגד. ומצטרפים לצעקות "הוא מת". שושנה מחבקת את האישה: "זהו, נגמר לכם הסיוט, עכשיו אתם יכולים לבוא איתנו לתורכיה בקיץ".