ערב טוב אנשים יקרים,

לקראת חמש שנים בלי שי בעולמנו, חשבתי לעצמי שבעצם הכל כבר נאמר והכל כבר נשמע בהקשר למוות הפתאומי של שי.

ההלם, ההפתעה, ההחמצה הגדולה, העובדה שלא היתה בכלל פרידה והכל התרחש בארץ רחוקה כל כך – כביכול, אין יותר מה לומר ואין יותר מה לחדש, אבל רק עכשיו, אחרי 5 שנים מחלחלת וחודרת אט אט להכרה, התובנה של האובדן שלנו.

בזהירות רבה אנחנו מתקרבים למשמעות של כל מה שקרה ולהבנה שכנראה הוא לא ישוב למרות ההמתנה ארוכת השנים, ושום דבר בחיינו לא ישוב לקדמותו.

אז מה עושים עם הגעגוע והכאב הזה של חסרונו ?

החלטנו שכל שנה נתכנס סביב הזכרון והגעגוע לשי ואולי זו הצורה שזכרונו לא ידהה עם השנים – זכרון של בחור צעיר, בריא, מוכשר, מצחיק וחד כתער, איש של מילים וצלילים שנעלם פתאום מבלי להיפרד ופשוט לא חזר יותר. בחור שנגע בהרבה מאוד אנשים בחייו הקצרים ויצר עם כל אחד ואחת מערכת יחסים אינטימית ומיוחדת.

אני יודעת שאת מיסתורין הגורל וחידת העזיבה של שי את העולם הזה לא אצליח לפענח, גם אם אחפש סימנים כל חיי. החידה תישאר לא פתורה בתוכי למרות שהשקעתי לא מעט בנסיון להבין, למצוא תשובה, הסבר או משמעות – אבל כנראה שעיניינים של חיים ומוות הם חשבונות שמים המוסתרים מאיתנו בני האדם ולנו אין תשובה מושכלת והגיונית.

מידי פעם אני עדיין שואלת את השאלה מתוך איזו כמיהה גדולה שתיתן לי את התשובה וההבנה שמתוכה תיווצר האפשרות להמשיך ולחיות.

נוהגים לומר שיש משמעות למצב שבו אדם עוזב את עולמנו. שי עזב שלם ושמח, אהוב, ומאושר וכמו שהוא הגדיר בעצמו ביום האחרון לחייו "הגעתי לגן עדן". אולי בכך יש סוג של נחמה והשלמה.

לצערי הערב הזה לא בא ממש לחדש. אין לנו תמונות חדשות, אין סרטים חדשים ואין חומרים חדשים, אבל באורח פלא, דווקא מתוך מה שיש ונשאר, צומחים מידי פעם נבטים של יצירה חדשה מלאת השראה, בעיקר בזכות החברים המוכשרים והיצירתיים שליוו את חייו של שי.

לכן הערב נתרפק על מה שיש, נזכור ונתגעגע ולא נרפה מזכרונך, כי אתה חלק בלתי נפרד מחיינו ומהצורך שלנו שתמשיך ללוות אותנו ולחיות בתוכנו.

עצם הגעגוע גם הוא סוג של פגישה וסוג של נוכחות שגם לה יש חיים בתוכנו, וההזמנה לערב הזה היא הזמנה לסוג כזה של נוכחות וליצירה בהשראתך שי.

אתה מצידך מוזמן הערב להיות כאן איתנו ולראות שאנחנו זוכרים.