פתיחה- טיוטא 1.

הנה, לא הכול שחור ולבן. הפינה כאן מאחוריי כבר מתקלפת כולה, ותפסה איזה צבע חום בז'. אבל אפשר לחשוב שזו הפינה שלי, בחיי. כל כך משעמם כאן. מי יודע כמה זמן אני כבר תקוע על אותה משבצת, באותו מקום, באותה פינה מתקלפת.
אבל אני לא נותן להם לראות שאני נשבר. אני נשאר עומד. זקוף, גאה. לפעמים אני מרגיש מין ערבוביה חסרת היגיון של רגשות. אני מרגיש את הדמעות עולות במעלה הגרון, וכמעט חונקות אותי מבפנים. אבל אף אחד לא רואה כלום. מבחוץ אני סלע. אני שואל את עצמי בשביל איזה צד אני בכלל נלחם. מה ההיגיון להשאיר אותי כאן עומד על המשמר, כשכל הקרבות מתנהלים במקום אחר? אני מרגיש כל כך מטופש, כל כך חסר תועלת, כל כך מיותר.

פתיחה- טיוטא 2.

החיים זה לא רק שחור ולבן. אני מנסה להגיד להם את זה כבר מי יודע כמה זמן, אבל שהם יקשיבו לאחד כמוני? בטח שלא. מכאן, דברים נראים אחרת. אבל הם, מה אכפת להם. הנה, אפילו הפינה שלי כאן מתחילה להתקלף ותופסת מין צבע חום אפרפר, צבע שהולך יפה מאוד עם הייאוש שלי. אבל למישהו בכלל אכפת מהצד המנטאלי שלי? בטח לא למי שמקבל החלטות. אני רק חייל קטן שעושה את מה שאומרים לו, שבינתיים זה כלום חוץ מלעמוד כאן כמו אידיוט כבר מי יודע כמה זמן.
לא יודע שום דבר על האזור. לא הסבירו כלום. לא תדריך, לא שיחת מוטיבציה. יוק. תעמוד, תשמור. אפילו את זה לא ממש אמרו, אבל הבנתי מההקשר. מרחוק אפשר לראות איזה צריח, מי יודע למה הוא שייך.


מנסה את מכשיר הקשר. רשרוש. מנסה לקרוא למלכה. "חזייה קרועה מקליפת אגוז". ממתין. כלום. הזונה המלכותית לא הייתה עונה אפילו אם המכשיר הזה היה אמור לעבוד. ניסיון כושל של המערכת לנטוע רוח לחימה בחיילים. מטיח אותו בקרקע. מועך אותו במגף הצבאי שלי. הוא נמחץ כמו תולעת.
((ביטויים: הנשק הוא אשתך. מלכה- פלוגה פלוגתית (למי מצצה?) מלך- שמן. ריח של דם בשדה הקרב, לא נראה מגבוה כמו שזה נראה מכאן, משדה המערכה)).

פתיחה- טיוטא 3

החיים זה לא רק שחור ולבן, אפילו בצבא. הנה, אפילו הפינה כאן משמאלי כבר מתחילה להתקלף ותופסת איזה גוון חום אפרפר שהולם יפה מאוד את הייאוש שלי. כל כך משעמם כאן. מה שהורס אותי זה שלאף אחד לא אכפת. מתי הם יבינו שאנחנו לא סתם כלים שלהם? מי יודע כמה זמן אני כבר תקוע על אותה משבצת.
אני לא מבין מה ההיגיון להציב אותי כאן כשכל הקרבות מתנהלים במקום אחר. כל הארטילריה הזאת מפחידה אותי. כל כך הרבה כוח אש, ואני בסה"כ חייל נמוך עם הנשק העלוב הזה שבטח לא עובד. ניסיתי לדבר עם שני החיילים ששומרים מימין לי. הם שותקים. כנראה מפחדים. ניסיתי להסביר להם שביחד יש לנו כוח, שאנחנו לא חייבים לסבול את החרא הזה מאף אחד. שהחיים זה לא שחור ולבן, אפילו בצבא. לא קיבלתי אפילו מנוד ראש. עומדים כמו דחלילים ומסתכלים קדימה במבטים חלולים. לפעמים אני נבהל, אולי הם בכלל שומרים עליי. אני מאבד את השפיות שלי.

לקיחת אחריות – טיוטא 1
זו ההזדמנות. כבר אין מה להפסיד, אם זה לא יקרה עכשיו, נובס תוך דקות. אני מסתכל סביבי על השאריות של כוחותינו. אני רואה עיניים נעוצות באדמה. ראשים מושפלים, שערות מלאות פיח…מי יפיח בחבורת המפסידנים הזו מעט רוח קרב? מי יילחם על הכבוד שנרמס, על הגאווה שנופצה? מימיני עדיין שני החיילים עומדים ומסתכלים קדימה כדחלילים, מנסים להתחמק מאש האויב. יחד אנחנו שלושה. אני מסתכל על הכוחות שמולנו ולבי כמעט דומם, חזי מתכווץ מרוב פחד. צריחים מלאי הוד, פרשים מלאי (?) עוז, אי שם נראית גם המלכה ואינספור חיילים נכונים להסתער על מה שנשאר מכוחותינו.
לבי דופק בקרבי כה חזק עד שאני מרגיש כאילו כל גופי הוא תיבת תהודה של תוף בס ענק וקדמון. אני רואה פרצה. בחיי שזה לא יאומן אבל אני רואה פרצה. מאחור אני תופס רץ מנומנם. אני צועק אליו, אבל הוא עושה עצמו לא שומע. אלוהים, אף אחד כבר לא מאמין במקום המקולל הזה. (מנהיגות…)
אני לא יודע כלום על מנהיגות, על כריזמה. אני חייל רזה ונמוך קומה (משקפיים?) ואני לא יכול לנצח לבד. אני אף אחד, מי אני לעזאזל? אבל אני מסתער. אם הם לא תופסים שבכל מקרה אנחנו גמורים, אז הם טיפשים. או פחדנים.
(החייל מסתער לפני שהוא רואה את נק' התורפה. מסתער מחוסר ברירה. מחוסר אונים. רק אחרי שהוא במתקפה הוא רואה את האפשרות לנצח. מוסר השכל (??) כשאתה לוקח את הגורל בידיים דלתות נפתחות מעצמן)
אני מתקדם ולא מביט לאחור. אם אני מביט הם לא יבואו. הם צריכים מנהיג, מישהו טיפש מספיק בשביל שיחשוב שבאים אחריו מבלי לבדוק זאת. אני מתקדם. בהתחלה בזהירות, מטחי האויב שורקים מכל הכיוונים, ואין טעם למשוך אליי אש.
נראה שאף אחד לא מרגיש בי. בסה"כ הם צודקים. מה כבר יכול חייל אחד עם נשק שבטח לא עובד לעשות מול כל הכוחות האימתניים האלה. חייל צנום אחד.


פתיחה- טיוטא 4
בכלל לא רציתי להתגייס. אני לא אדם אלים, אף פעם לא הייתי. כמובן שעם איך שאני נראה גם לו הייתי אדם אלים זה לא ממש היה משנה. אני די נמוך. טוב, אין טעם להכחיש, אני מאוד נמוך. אני כחוש, ויש לי משקפיים גדולות, כי אני גם כמעט עיוור. אומרים לי תמיד ללכת ישר, וכנראה שזה אומר שאני קצת כפוף. חוץ מזה משום מה נראה לי שאני גם תמיד עייף. לא ממש חומר שממנו עושים מכונת מלחמה אימתנית. מקסימום פקיד. אבל עכשיו אני פה. שמירות. לא קורה כאן כלום, וגם לא יקרה. העובדה שאני פה לא משנה שום דבר לאף אחד, ואם הייתי במקום אחר זה לא היה מזיז לאיש.
מדי פעם שומעים איזה תותח מרחוק, אבל אני לא בטוח אם זה באמת קורה או שאני רק מדמיין.