ערב טוב למשפחת מיבר היקרה.
ערב טוב לכל המכירים, המוקירים והאוהבים של שי.

היום לפני שנה, ב-1 במרץ, ליווינו את שי בדרכו האחרונה.
המשפחה, בעזרת הרבה אנשים טובים ויקרים, בחרה לציין את היום הזה, כאן במרכז הודיה, מקום ששי הופיע ואהב להופיע בו.

נתבקשתי לפתוח את הערב, ואני מודה שאני מחפש את המילים הנכונות כבר שבועיים.

לערבי זכרון נדמה שיש אופי שחוק משל עצמם, אז איך עושים ערב כזה לבן אדם כל כך מורכב מקורי ומיוחד כמו שי?

שאלתי את חברינו עומר לפני כמה ימים, כדי לחדד לעצמי, למה בעצם אנחנו עושים את זה? למה לקיים ערב שהכישלון בו ידוע מראש מהסיבה הפשוטה שהערב הזה לא יחזיר את שי?
הוא בתבונתו אמר לי שאמנם הערב הוא לכבודו ולזכרו, אבל הוא בעצם גם בשבילנו.

הערב הזה מבקש לא רק לבכות את מותו, אלא גם ובעיקר לחגוג את חייו.

אני באופן אישי זכיתי בחברות הרציפה העמוקה ביותר שידעתי.
חבר נאמן, מצחיק, מפרה וחכם.

בעיני, שי הספיק לעבור בחייו מסע מרתק שאפשר להגדיר אותו כסוג של מטמורפוזה.

שנים בהם היה סגור ומסוגר,ספון בחדרו, אבוד בתוך נפשו המחפשת דרך, עד שנדמה היה שמצא את השביל שהפך אותו לאדם חברותי ופתוח, שמדלג בין יבשות כאילו העולם הוא רק מושב קטן בגודל של בן שמן.

שי היה מוסיקאי מוכשר שהתחנך חינוך קלאסי תובעני, ופרש ממוסיקה, רק כדי לחזור למקום פורה שהביא אותו לנגן ואפילו לשיר תחת כל עץ רענן.

איש רציני שהרצינות שלו מלווה תמיד בקריצה ומתחזה לחוסר רצינות, עם הומור באמת יוצא דופן.

מוסיקאי שהגדיר את עצמו סדרן של צלילים והיה מחובר למילה הכתובה בכל נימי נפשו.
שי כתב וכתב וכתב.
כתב לעצמו, כתב קצת לטלויזיה, כתב סיפורים מערכונים ושירים.
כתב מיילים מושקעים שבקלות יכלו להפוך למאמרים בעברית ובאנגלית.

את השירים והסיפורים המוקדמים שעסקו בחוסר התוחלת והמשמעות, החליפו מאמרים מלאי אופטימיות ואור שחוגגים את החיים.

בתור איש צנוע וביישן בסופו של דבר, אני מניח שהערב הזה היה מביך אותו.

בתור בן אדם שאחד הפרוייקטים שהוא לא הספיק להשלים היה סדרת נונסנס באנגלית שגיבוריה הם בולבולים,אבא בשם דיק, אמא בשם ספרמה וילד בשם ליטל ווילי אני מניח שאם הוא היה מאשר ערב שכזה, הוא היה דורש שלצד מוסיקה ורגש, כדאי מאוד שיהיו פה צחוקים.

אני מקווה שהערב הזה יסב נחת לנשמתו של שי במקום שבו הוא נמצאת, ונצא ממנו מלאי השראה וכוח להמשיך.