אולי קרה למישהו מכם דבר דומה, אולי לא. חוויה שהיתה כך היתה:
היום ראיתי את שי. היה לו שיער ג'ינג'י ארוך אסוף בקוקו מרושל גבוה, אתם יודעים… כמו היפסטר שכזה.
היה לו גם זקן ושפם.
אבל זה היה שי.
אותן תנועות, אותן אצבעות ארוכות, שפת גוף דומה ומבט שבוהה בי ולא מבין למה הבחורה הזו לא מפסיקה לבהות בי למען השם ? ! ? ! ? !
אז הוא מדבר רגע עם זו שלשמאלו, ואז בודק שוב, כ ן. היא עדיין בוהה בי.
מה יש לה?!?!? זה לא נעים. ממש מבט חודרני, שתפסיק כבר.
"טוב… היא בטח סתם… בוהה…." הוא חושב לעצמו.
הוא לא יודע שאת שי אני רואה. ואין לי שום עניין להפסיק את הבהייה.
חברתי שואלת לפשר העיכוב, הוא דומה לחבר, אני מיד עונה.
חבר שכבר אינו, זו מן פליאה שכזו, תקלה בייקום או תקלה בראייה.
המשכנו ללכת לכיוון הבית, דמעות החלו לזלוג, געגוע תקף אותי ומחשבות שונות שטפו את מוחי: מה שי היה אומר על יוני (שזה
הבחור שאני מתחתנת איתו)? מה שי היה חושב על כל מה שרוחש בליבי? כמה גדול יכול להיות געגוע ? כמה גדול יכול להיות חסרון ?
בתקופה קצת סוערת שעברה עלי, חסרונו התחזק, הרצון להתייעץ, לספר לו דברים, לשמוע אותו קצת מייעץ, קצת מלגלג, קצת עוקץ ומחייך במבט צידי.

כמה חבל שהבחור הזה רק דומה לשי, ולא ממש שי.

היום לא באמת ראיתי את שי.
היום ראיתי מישהו אחר.
היום ראיתי סתם אדם.