(שתי נשים מבוססות כלכלית פוסעות ברחוב תל אביבי)

אישה א: זה פשוט נורא מה שקורה שם

אישה ב: איפה?

אישה א: במדינה הזאת, טאק ואן דו

אישה ב: טאק ואן דו זה לא מדינה

אישה א: אז מה זה?

אישה ב: מאיפה אני יודעת, אני נראית לך הודית?

אישה א: בכל מקרה, יש להם שם איזה אסון טבע ועשרות אלפי בני אדם איבדו את כל מה שיש להם. אין להם כלום, בגדים, אוכל, מכשירי חשמל…

אישה ב: זה נורא

אישה א: צריך לעזור למסכנים האלה לא?

אישה ב: בטח, בטח.

אישה א: אבל יש אנשים שלא אכפת להם. יש אנשים שאפילו שמיכה לא יתנו.

אישה ב: חארות

אישה א: לא יפה, דבי.

אישה ב: אבל זה מה שהם.

אישה א: שלא ישמעו אותך מדברת ככה, אפשר להגיד את זה יפה

אישה ב: מה? שהם צואה?

אישה א: גם זה, גם זה. איך אנשים, במדינה הזאת, איפה שיש להם הכל, כשקל, לא נותנים.

אישה ב: קמצנים, פרסים.

אישה א: לא יפה, דבי, בעלי פרסי.



אישה ב: והמשפחה שלו- לא קמצנים?

אישה א: לא דבי, הם חארות

אישה ב: אז מה נעשה בשביל המסכנים האלה?

אישה א: אל תדאגי, אני עושה להם את המוות.

אישה ב: לא, אני מדברת על אלה שאין להם כלום.

אישה א: אפשר להתרים בשבילם.

אישה ב: איפה?

אישה א : עכשיו

אישה ב (מסתכלת לצדדדים) : אין פה אף אחד.

אישה א : מה איתו? (תמונה של הומלס בקרן רחוב, עטוף שמיכה, ולידו קופסא עם מטבעות. שתי הנשים ניגשות אליו)

אישה א: סליחה? (ההומלס ישן, צועקת ) סליחה?!

ההומלס ממלמל משהו

אישה ב: הוא ישן

אישה א: אבל אין פה אף אחד אחר.

שתיהן צועקות: סליחה?!? (בועטות בקצה הרגל. ההומלס מתעורר)

אישה ב: אתה מעוניין לתרום למען מסכנים מ-

אישה א: טאק ואן דו

אישה ב: נינ טן דו

אישה א: לא חשוב. העיניין הוא שהם מסכנים ואתה חייב לתרום כי אי אפשר לחיות ככה באדישות.

אישה ב: לך יש הכל, ולהם אין כלום (פושטת יד לעברו, הוא פושט יד לעברה)

אידיוט!

אישה א מנסה למשוך לו את השמיכה. הוא נאבק בה,

אישה ב: אל תיהיה אגואיסט, להם קר

אישה א (לוקחת לו את הפחית עם הכסף. הוא מנסה לתפוס אותה אבל מפספס. נופל על המדרכה. מעבירה את הפחית לשניה שבודקת את תוכנה)

אישה ב: יש פה רק 5 שקל!



אישה א צועקת על ההומלס שבשלב הזה מחבק את עצמו כדי להתחמם ונראה מפוחד)

אישה א: מה אפשר לקנות היום עם חמש שקל?! אה?! מה??

אישה ב: קמצן

הולכות.