תודה גדולה לכל מי שהגיע הערב ולכל מי שטרח והקדיש מזמנו ברגישות ובאהבה גדולה ובלב ענק כדי שהערב הזה יתקיים.

מרגש אותנו שכל שנה יש עוד ועוד אנשים שאולי לא הכירו את שי בחייו הקצרים אבל ממש רוצים להכירו עכשיו.

תודה מיוחדת לרן אביב, בעלה המוכשר של מאיה שלנו, שטרח ועיצב בכשרון מיוחד את הגרפיקה לדיסק ששני לקחה על עצמה השנה, כנגד כל הסיכויים להוציא לאויר העולם בזמן כמעט בלתי אפשרי ולהקליט בו בצורה מקצועית אוסף של יצירות ששי כתב והחברים נרתמו לקחת את הטקסטים שלו ולהלחין להם לחנים וכך נתנו להם חיים חדשים.

מכל הכשרונות של החברים המוכשרים ששי אסף מסביבו, נוצר דיסק יפהפה שמשמר חלק מהכשרון של שי לכתיבה ולמילים. שני אמרה לי שאני צריכה לספר על שי ולא על האסון שקרה. לספר לכל מי שבא הערב, איזה ילד הוא היה וכמה היה ברוך כשרונות, מצחיק ומוכשר וחד כתער, וראה הכל, וידע להתחבר לחברים מוכשרים ויצירתיים, ואיך ידע לשחק עם מילים וצלילים בצורה מדוייקת ומקורית. הוא היה גם שקט ומופנם וגם לעיתים עם תעוזה ואומץ.

מערכת היחסים שיש לנו עם שי מאז שנהרג ממשיכה להתקיים. הוא ממשיך להיות נוכח בחיינו כסוג של פרטנר שקט שנמצא כל הזמן בתוכנו ומלווה אותנו. האמת היא שמערכת היחסים שלנו איתו השתנתה מאוד, והיא ממשיכה להשתנות כל הזמן, והוא ממשיך להשפיע על מציאות חיינו, והנוכחות שלו נמצאת בתודעה שלנו כל הזמן.

הזכרונות והגעגועים ממשיכים להיות שזורים בתוך החיים שלנו והכאב על לכתו בטרם עת הוא תהליך שאין לו סוף .

יש כאן תעלומה לא פתורה, מין חידה אבסורדית שכנראה גם לא תיפתר לעולם עד תום.

ליקום היו כנראה תוכניות אחרות עבורו וסדר החיים השתבש ושי נלקח מאיתנו בן 28 בלבד.

המוות שלו היה פתאומי, טראומתי, חד, סתמי והזוי. בהחלט לא מוות הירואי. אין פה סיפור על גבורה ואומץ לב או הקרבה. להיפך, הסיפור הוא על סתמיות החיים. על השבריריות שבהם ועל כך שכולנו פה לרגע קצר ויכולים להיעלם ביעף, בלי הכנה ובלי ידיעה מוקדמת, סתם כך בלי כל סיבה.

עבורנו שי תמיד חי ונמצא תמיד בכל מקום ואירוע, ומלווה את כל מי שהכירו או היה חלק מחייו ואני בטוחה שהוא רואה ויודע כמה כולנו מתגעגעים אליו ומדברים עליו כל הזמן וכמה הוא משמעותי למי שהכירו.

החיים זורמים וממשיכים יום אחרי יום. זו דרכם ויש להם את הקצב שלהם ואת רגעי החסד והנחמה אבל האובדן הוא ערמומי. הוא לא באמת נעלם. הוא מחכה בפינה ובודק שלא נשכח לעולם, והוא מופיע בכל מיני דרכים, שונות ומשונות, ותמיד בהפתעה.

כבר יותר מעשור שהתקופה הזו בשנה היא עונה בפני עצמה. התקופה שלפני האסון… המייל האחרון שלו אלינו שבו הוא מספר כמה הוא מרגיש בר מזל ומאושר להיות חלק מהפסטיבל שם בברזיל, ועל כל מה שהביאו לשם… ואז התאריך של האסון עם הבוקר הארור שבו אסף ואוהד עמדו בדלת… וכמובן הערב הזה והתקופה שאחריו… כמו קפסולה שקפאה בזמן אחר.

כבר יותר מעשור ועדיין קשה לנו מאוד להשלים עם מה שקרה. יש תאריכים שהמהות שלהם מאוד עצובה עבורנו. כזה הוא סוף פברואר ותחילת מרץ. זהו חודש של חשבון נפש ועצב והרגשת חסרון וגעגוע.

השנים שחולפות מקנות לאובדן צורות שונות, הזמן שעובר לא ממש מרחם עלינו וכל אחד מאיתנו מתמודד אחרת.

מי שנשאר לחיות פה עוד שנים אחרי מי שעוזב, משתנה ומרגיש אחריות להילחם בשכחה ובזמן שחולף.

דרך הסיפורים, הזכרונות והמנגינות אנחנו מנסים לשחרר את הכאב ולשמר את הנוכחות והאהבה לשי מה שקורה בעצם זה שכל זמן שאנחנו זוכרים אותו, החיים שלו והנוכחות שלו ממשיכים להתקיים בתוך הזכרון שלנו. הערב הזה אנחנו משתמשים במוזיקה, בסיפורים ובחברים שעוזרים לנו לקרב את הנוכחות של שי אלינו בחזרה, באהבה גדולה ומתוך רצון לשמר את חייו הקצרים ואת מה שיכול היה להגשים, וגם זו סוג של נחמה.

תודה לכולם.