תתכלו עליהם. תראו איך הם נראים. חשבתם פעם איך זה להיות ככה באמת? איך זה להיות קלסיקאי?
אז היום, בפעם הראשונה תזכו להציץ לעולמו הפנימי של הקלסיקאי.

הקלסיקאי הוא יונק יבשתי מצוי, הוא מקנן בעיקר במשפחות גדולות ומתקשר אך ורק עם בני מינו.
כן, כולכם שמעתם עליו, כולכם ראיתם אותו, כולכם חשבתם שהוא חמוד.
טעות.
מאחורי כל קלסיקאי מסתתר סיפור חיים קשה, ארוך ומשפיל.
קלסיקאים – סיפורם הטרגי של בעלי חיים שאין להם חיים.

הכל מתחיל בזוג האנשים האלה שקוראים לעצמם – ההורים שלך.
הם תוקעים לך מין דבר מוזר לידיים בערך בשלב שאתה עדיין עובר. שניהם מחייכים חיוך גאה ומאושר
"הנה ולוולה…הבאנו לך.. טרומבון!"
אתה לוקח את הדבר המוזר לידיים ומיד.."תזהר, זה עלה לנו מאות אלפי דולרים!!!". כמובן שאתה לא בידיוק מבין מה קורה, אבל זה לא מפריע לזוג הפסיכופטים.הם גוררים אותך לכוך הכי אפל שהם יכולים למצוא, טורקים את הדלת ומיד תגיע צעקה שתלווה את השנים היפות ביותר של ילדותך: "עכשיו להתאמן, שעתיים לפחות".
אחרי שנים הם יספרו לך שהכל התחיל ערב אחד בידיוק כשראו בטלויזיה איזה ישע או מישה או גרישה מנגנים ואתה כ"כ התפעלת שמיד דרשת לנגן בכלי הזה.
כמובן שבמקור היית בשלב הטרום דיבורי וכל מה שרצית היה שיכבו את הרעש הנורא הזה. אז הצבעת על הטלויזיה ובכית.
טעות.
בשלב הבא מחליטים זוג הפשיסטים שאתה חייב ללכת למורה הטובה ביותר על הפלנטה! טכך אתם מגיעים לביתה של המורה המהוללת בפעם הראשונה. וכבר בחדר המדרגות מגיעים לאוזניכים צליליה של האופרה העדינה והרכה… "מה אתה עושה?! זה נורא! נורא! נורא! אני מתההההה!!!!"
אתם דופקים בדלת. המורה פותחת וחיוך ענק ומזויף מרוח לה על הפרצוף:"אתה בטח וולוולה". אתה מהנהן באימה.
אט אט מה שהיה אמור להיות הילדות שלך הופך למשטר אימונים קשוח שלא היה מבייש מתאבקת מזרח גרמנית.
בזמן שילדים בגילך משחקים כדורגל או קופצים בחבל, אתה תקוע בכוך שלך עם הדבר הכי מטומטם בעולם – סולמות!
המצאה שאתה מקווה מאוד שמי שהגה אותה סובל מייסורי נצח קשים בגיהנום.. שזה פחות או יותר המצב שלך.

וכך ביום בהיר אחד אתה מגיע ל – תלמה ילין!!!
טעות.
השנה הראשונה מגיעה לה ואם חשבת שסוף לייסוריםאז כאמור שיש בידך..טעות.
כי לא מספיק שאתה חמשוש (ותאמינו לי שזה מספיק) אתה גם קלסיקאי. גם קלסיקאי וגם חמשוש.
מיד כל הקליקאים האחרים הופכים להיות החברים הכי טובים שלך, כי כאמור גם להם, אין חיים.
למרות שאתה מנסה לחמוק, מנסה להיות קול, מנסה לדבר עם הלא קלסיקאים, אבל אלה מפנים לך את הגב וצוחקים.
אתה לא קול. אתה לא מגניב. אתה קלסיקאי.
וכך בהכנעה אתה משלים עם המצב, משלים עם הקלסיקאיות שבך.
וכך חולפות להן ארבע שנים. אתה לומד בידיוק מה ברהמס אהב לאכול בבוקר ולאיזה סוג של גברים צ'יקובסקי נמשך.
אתה מגיע לסוף מסע הטעויות הנורא הזה ומבין שכבר לא תהיה ישע, שלא תהיה מישה ובטח שלא גרישה.
וחוץ מאישפוז דחוף במוסד פסיכאטרי איכותי וטיפול לכריתת אונה, אין הרבה דברים שיכולים לעזור לך.
אז כל מה שנשאר לך לעשות זה לאמר לכולם – תודה.