ראזי: ועכשיו הגענו לגולת הכותרת של תוכניתנו, הרגע הגדול שכולם מחכים לו, פינת הראיס. מרחבא, ראיס א-דוולת פלסטין, ראיס אל שעבי אל פלשטיני, אבו עמאר.

ראיס: אהלן

ראזי: הפעם אנחנו, עבדייך הכנועים, עפר לרגלייך, שטיח אדום לנעלייך, מבקשים ממך לחלוק איתנו מעט מעולמך האישי, מעט, שישפוך אור על שיגרת חיינו העלובים.

ראיס: תודה, תודה

ראזי: ספר לנו בבקשה, גדול האומה הפלשתינית, איזה תחביבים יש לך?

ראיס: אני לא אוהב להתגלח

ראזי: מה אתה כן אוהב?

ראיס: ילדים

ראזי: איש משפחה, בעל נפלא לאשתך, אב מסור לילדיך

ראיס: אני אוהב ילדים, ככה, בגיל שתיים עשרה.

ראזי: גיל נפלא, גיל נהדר. ילדים וילדות בני שתים עשרה.

ראיס: לא ילדות, ילדים. ילדים בני שתים עשרה.

ראזי: ילדים תמימים, נבונים וחמודים בני שתים עשרה

ראיס: וחלקים

ראזי: מה?

ראיס: שיהיו חלקים ונקיים ואילמים, שלא ידברו.

ראזי: אדוני הראיס, אנחנו בשידור חי

ראיס: מי מדבר?

ראזי: ראזי, יא ראיס

ראיס: אין פה ראיס

ראזי: מה?

ראיס: טעות במספר

ראזי: מי מדבר?

ראיס: אההה….

ראזי: אתה לא הראיס?

ראיס: חמיס, אני חמיס

ראזי: איזה חמיס?

ראיס: אתה לא מכיר

ראזי: טוב חמיס, סליחה שהפרענו לך

ראיס: זה בסדר. עבוד, אתה יכול להתלבש. אין לי חשק.

עבוד: (ילד קטן ברקע) כן הראיס

ראיס: חמיס, קוראים לי חמיס

עבוד: אבל אתה הראיס

ראיס: שתוק, לפני שאני מתחרט ותוקע אותך ב-

עבוד: כן החמיס

ראזי: תודה לך חמיס

ראיס: תודה לך ראזי.