בסך הכול רציתי להמשיך לישון.
ופתאום הקולות המוזרים האלה נדחפים לי לחלום, בכזאת גסות. דווקא באמצע השינה, שהייתה כל כך מתוקה וחמימה. לולא הקולות, יכולתי להמשיך לישון לנצח.
בהתחלה היו אלה רעשים עמומים ורחוקים, והחלום שלי הצליח למצוא להם איזה הסבר דחוק. אבל הם התגברו והפכו להמולה של ממש. ולמרות שעדיין היה בהם משהו מעומעם ומרוחק, לא יכולתי עוד להמשיך ולהתעלם.
התעוררתי.
מסביבי הייתה עלטה מוחלטת. כמה זמן אני נמצא כאן? רגע. בעצם, איפה אני בכלל? הכול היה מעורפל. הייתי עדיין מצועף בקורי השינה, ששיתקו את חושיי. הרעשים התחזקו. לרגע יכולתי להישבע שאני שומע צעקות. ניסיתי להקשיב, אבל הכול היה קהה ומטושטש. הצטנפתי בפינה שלי וחיכיתי. התחלתי לרעוד. מה שזה לא יהיה, שיקרה כבר. החמימות המגוננת התנדפה כלא הייתה.
איך הגעתי לכאן? למה אני לא זוכר שום דבר?
לא יודע כמה זמן עבר, אבל עכשיו שמעתי את הקולות ביתר בירור. נדמה היה שהם מעברו של קיר, או במרחק כמה חדרים. ובכל זאת הם עטפו אותי מכל הכיוונים בעוצמה, כאילו היו בתוך ראשי. נדמה היה לי שהאדמה זזה. האם אני שומע אישה זועקת שם? אטמתי את עצמי, ניסיתי להסתגר בבועה הדמיונית שלי. אולי בכל זאת הכול רק חלום רע. רק חלום רע.
ואז זה התחיל.
קור אימים חדר פתאום משומקום. מין צינת פרצים שפלשה בבת אחת לכל נקודה בגופי. אבריי התכרבלו זה בזה באימה. לפתע הבחנתי שאני עירום. עם הקור העז הופיעה גם נקודת אור זעירה שהלכה וגדלה, והפכה למין זרקור שסימא את עיניי, מסנוור ומהפנט אותן בעוצמה שלא הכרתי. מה קורה לי? כעת לא ניתן היה לטעות יותר. אני שומע צווחות.
ריח חריף חלחל לנחיריי. האם זה ריח של תרופות? צמרמורת הציפה אותי. מה שלא הולך לקרות, זה כבר קרוב. אני לא אתן להם, חשבתי לעצמי. לא אתן להם. שלחתי את ידיי להיאחז במשהו. הן שוטטו רגע במרחב ומצאו מין צינור חלקלק. החזקתי בו בחוזקה, גופי רועד. נדמה לי שהתחלתי לבכות.
הכול קרה כל כך מהר עכשיו. נדמה היה לי שאני רואה דמויות רפאים מתהלכות בחלוקים לבנים מבעד לאור המסנוור. למה דווקא אני? המחשבה טלטלה את ראשי. ניסיתי להיזכר מה עשיתי שהביא אותי לכאן. במה טעיתי. אבל הכול היה מעורפל. כנראה שהזריקו לי כבר מה שצריך. הם היו מקצוענים.
ואז זה באמת התחיל.
שתי ידיים ענקיות אחזו בי. מגען היה איתן ומקפיא. הן החלו למשוך אותי בחוזקה. התנגדתי ככל שיכולתי. צרחתי, נאחזתי, בעטתי. כלום לא עזר. נדמה היה לי שעוד זוג ידיים מצטרפות. האור המסנוור התגבר כל הזמן, מכה בי, וכך גם הצעקות. נאנקתי בהיסטריה. ניסיתי לדמיין את הגרוע מכול, אבל לא הייתי צריך לדמיין. ואז החלו גם הכאבים. הם תפסו בראשי בעוצמה כה רבה, עד שחשבתי שהם ימלקו אותו ממקומו. והכול במין מקצוענות חולנית, כאילו אני רק חלק מאיזו שגרה שלהם. צרחתי עליהם שיעזבו אותי, אבל הם רק חייכו זה לזה, כאילו לא הבינו אותי כלל. ניסיתי להרגיע את עצמי. זה רק חלום, רק חלום. זה לא יכול להיות. והם מושכים אותי עוד ועוד, ואני צורח, והאור מעוור את עיניי, והריח זוועתי, והם מחייכים, ואני בועט, ואין לי אוויר, והצווחות מבחוץ מוטרפות, ואין לי במה להיאחז, ואני רועד, והם לא מרפים, ואני אחוז אמוק, והכול מסתחרר, ואני מייבב, אני מיילל, אני מקלל…
נגמר.

כנראה שכבר לא אשוב יותר אל הפינה החמימה והאפלולית שלי. אני שלהם. לגמרי שלהם.
שתי זרועות אימתניות נשאו אותי לפינת החדר. הבטתי למעלה וראיתי את בעלת הזרועות. היה לה חלוק לבן, וחיוך מעוות נמרח על פרצופה העצום. היא התיזה עליי נוזל מקפיא, וניקתה את גופי בתנועות נמרצות. כשסיימה, נשאו אותי בחזרה למרכז החדר, תוך שהיא מנענעת אותי קלות.
שם, על המיטה הייתה שרועה אישה אחרת. היא נראתה חצי מעולפת. פניה היו מיוזעות והיא התנשפה בכבדות.
האימתנית שאחזה בי חייכה אליה ובטון חגיגי פלטה:
מזל טוב, יש לך בן.
היא הטילה אותי לזרועותיה של המיוזעת.
שום דבר טוב כבר לא יצמח מכול זה, חשבתי לעצמי, והתחלתי שוב לבכות.