ביום שלישי אחד בשעה חמש ושש עשרה דקות החליט השעון המעורר שהיום הוא לא יצלצל. הוא היה מכוון לחמש ועשרים."יש לי ארבע דקות לחשוב על תוכנית" אמר לעצמו השעון המעורר. ארבע דקות הן לא הרבה זמן. היו לשעון מחוג קטן לשעות ומחוג גדול לדקות ועוד מחוג דק ואדום שרץ מהר מאוד, כי הוא היה מחוג של שניות.

אני צריך לעצור את המחוג האדום שלי, חשב השעון. הוא ניסה להתאמץ ולעצור את המחוג, אבל זה המשיך בשלו, ממש אותו דבר. השעון ניסה להתרכז ולהתכווץ ובכל כוחו לעצור את המחוג. כלום.

אולי לעצור את המחוגים זו לא הדרך, חשב לעצמו השעון המעורר. אחרי הכל, מחוגים זזים. כל הזמן זזים. חלק לאט מאוד כמו המחוג הקטן, וחלק מהר, כמו המחוג האדום של השניות.אבל אין מחוגים שלא זזים אלא אם כן השעון מקולקל.

מקולקל!המחשבה שימחה את השעון מאוד. אם הוא יהיה מקולקל, הוא בטוח לא יצלצל. אבל איך מתקלקלים? הוא הכיר שעון יד אחד מקולקל. שעון עם חגורה חומה ואבזם כסוף שהיה מונח בתוך המגירה העליונה בשידה, ממש מתחתיו. השעון המעורר החליט לדבר איתו.אבל קודם צריך לפתוח את המגירה. השעון המעורר והמגירה שנאו אחד את השני, וזאת קצת בעיה לפתוח דברים שאתה שונא. וזאת אפילו בעיה יותר גדולה שדברים ששונאים אותך ייפתחו בשבילך. השעון ניסה לחשוב על תרגיל כדי לפתוח את המגירה