אני לא יודע אם מישהו כאן יודע איך זה להיות ילד שמנגן על צ'לו.

משום מה, אני לא בדיוק יודע למה, אבל משום מה הצ'לו נחשב כלי עצום כזה, מלנכולי. מה שאומר שאם אתה ילד שמנגן על צ'לו, אתה מככב בעיקר בטקסי יום הזכרון, יום השואה… תמיד זה לזכר מישהו או משהו, תמיד יש איזה נופלים או יד ל…ולכל איש יש שם (וכל אדם הוא אי), בקיצור באסה.

אז בשביל לפתור את הטראומה ולצאת מהקונפליקט נסעתי להודו ושם בהודו, מצאתי מוצא מהתסביך והתחלתי לנגן כלי הרבה הרבה יותר עצוב, על גבול הבכייני, כלי שקוראים לו סרנגי.

אם צ'לו זה עצב אירופאי מאופק, איזה נצנוץ של לחלוחית בעין ותחושה סתווית בלב, הסרנגי זה בכי קורע לבבות של טלנובלה מקסיקנית, כשהגיבורה מריחואנה מגלה שהמוצ'צ'ו שהיא מאוהבת בו, חואן, הוא בכלל אח שלה, וכולם בוכים לפחות איזה ארבעה פרקים ברצף עד שמגלים שהיא בהריון מאבא שלה.

ככה הגעתי למסקנה שאחרי ששומעים את כל הבכיינות, שלא לומר יבבנות הזאת, הצ'לו יישמע לכם שמח כמו חתונה יוונית עם הרבה צלחות.

ובכלל, לגרום לכולם לבכות זה דרך מצויינת לצאת מטראומות.