לפעמים, כשאני לבד, אני שוכח. אני שוכח שקיים שם עולם בחוץ, ושהוא גדול ויפה ויש בו כל כך הרבה מה לראות, ושאף פעם לא נגמרות בו האפשרויות.
כשאני לבד, זאת רק אפשרות אחת, ואפילו היא לא תמיד מתממשת.
יצאתי לרחוב ביום סתיו ניו יורקי, ומייד השתלטו עלי כל האפשרויות, כל כך מהר, עד שכל מה שרציתי היה לחזור לאפשרות האחת והבלתי מתממשת שלי מתחת לשמיכה. לא היה כל כך קר, האמת שמזג האוויר היה די מושלם. תחילת הסתיו, וכל הלחות של חודשי הקיץ התנדפה לכל ארבע הרוחות, ושוב אפשר היה לנשום אוויר עיר לא צלול, מלוא הריאות.
הסיבה האמיתית שרציתי לחזור הביתה, לדירה הפצפונת שלי באיסט ווילג', היא שהייתי צריך לפגוש כמה אנשים בקשר לעתיד שלי. אני שונא את העתיד שלי. הוא כל הזמן יושב שם וצופה בי, והוא כבר יודע, אבל אני עוד לא. הוא כבר יודע אם אני כשלון או הצלחה, אם זה באמת שווה את כל המאמץ, אם באמת תהיה לי אי פעם תחושה של שלווה אמיתית, כמו בשער של המגזין ליוגה שמישהו השאיר אצלי בשירותים בדירה. יש שם אנשים מחייכים, מחזיקים ידיים ומסתכלים לשמיים. אני גם רוצה להסתכל לשמיים לפעמים. אבל למי יש זמן לשמיים בניו יורק. האנשים שאני צריך לפגוש בקשר לעתיד שלי הם אנשים שכבר נמצאים בעתיד של עצמם. הם אנשים עם חליפות שכבר יודעים מה הם עושים, וכבר נישאו לבחירת לבם, והם כבר גדולים, אז הם לא צריכים לחשוב כל הזמן על מה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים. כשאני חושב על זה, הם בעצם באותו גיל כמוני, אחד אפילו צעיר ממני בשנתיים, אבל משום מה הם כבר בעתיד ואני עדיין פה, עומד ומסתכל על האישה השמנה חוצה את הכביש, וחושב מחשבות טיפשיות על העבר והעתיד.
אני תמיד עושה את זה, תמיד מסתבך עם עצמי בשאלות כאלה על מה יהיה, ומה עשיתי לא נכון, ולמה הכול כל כך מסובך בשבילי, אבל כל כך פשוט בשביל האנשים שכבר נמצאים בעתיד של עצמם.
בכל מקרה, האנשים האלה, עם החליפות, צריכים להחליט אם אני מתקבל לעבודה במשרד שלהם. הם בטח יקראו את תולדות החיים שלי, שדוני כתב בשבילי. את מה שאפשר היה לכתוב בשלוש שורות, הוא מרח על 2 עמודים גדולים. דוני הוא מוכשר, הוא מסוגל לגרום לכל דבר שעשיתי בחיים להישמע מכובד ורציני. הלוואי ויכולתי לכתוב כמוהו. לנסח משפטים בבהירות כזאת, לפעמים הוא כותב את מה שאני חושב יותר טוב ממה שחשבתי את זה, ורק כשאני קורא את מה שהוא כתב אני בכלל מבין מה חשבתי. דוני הוא חבר טוב שלי, והוא תמיד שם כשאני צריך אותו. אני לא יודע אם הוא כבר בעתיד שלו או לא, כי דוני אף פעם לא באמת מספר לי על עצמו. אבל אני יודע שהוא חבר טוב, ושהוא עוזר לי לסדר את המחשבות שלי כשאני מבולבל. ואני כמעט תמיד מבולבל.