מהמסדרון שמעתי קולות חרחור ושיעולים עזים. לא יודע למה, אבל נכנסתי. כמו בכל חדר בבית החולים, תקף אותי ריח מדכא עוד לפני שעברתי את סף הדלת. על המיטה היה שרוע זקן במלוא מובן המילה. הוא נראה נורא. עיניו היו אדומות, שאריות שערו הלבן הידלדלו על פדחתו, קמטיו היו עמוקים כאילו חרצה אותם יד פסל. הוא הבחין בי, וחבש מייד משקפיים גדולות. הוא נראה זועף.

"מה עכשיו?" זעם לעברי.
"אני רק…"
"דם לקחתם, צואה לקחתם, שתן לקחתם, דחפתם לי מכשירים וצינורות לכל חור בגוף, מה עכשיו?!"
שתקנו. ניכר בו שהבחין במבוכתי.
"אני לא עובד כאן" פלטתי לבסוף.
כעת הוא נראה מתעניין.
"אני מכיר אותך?" הוא עיווה את פרצופו הכחוש בניסיון להיזכר. ראיתי איזו שארית עוצמה בפניו כשהתאמץ כך, הוא נעץ מבט חודר בפניי. נראה היה כאילו הוא מנסה להבקיע את חומת הטשטוש שאפפה אותו. לזכות באיזה רגע של צלילות מוחלטת. להיזכר.

עזרתי לו.
"אנחנו לא מכירים, אני לא יודע למה נכנסתי לכאן, אני כבר הולך".
"לאן יש לך ללכת. בוא, שב קצת".