כששי מת התחיל הכול מחדש. מציאות בלי שי שצריך להתקיים בה. בהתחלה פחדתי שאשכח אותו עם הזמן, שזיכרונות יהפכו כהים ורחוקים, אז כתבתי עליו במחברת כל מני דברים, לכל מקרה שלא יבוא. כתבתי דברים כמו ששנא לשמוע גלגל"צ ולימד אותי לשמוע 88 אף אם, או שחשב שבירושלים יש רק רחוב ראשי אחד ובו אזור הבילויים, לא כמו ת"א המגניבה שם יש אזורי בילוי מפוזרים בכל העיר. כתבתי שיש לו אצבעות ארוכות מאד שמרפרפות על פני כל דבר, איתן הוריד את הפוסטר של גנדי שהיה על המקרר אצל אימא שלי, בחור שמאלני שכזה, אך פאשיסט לא קטן באותה מידה. אוהב בטטה ואוכל עם סכין ומזלג. כתבתי על זה שבמשך תקופה ארוכה אהבנו לנתק אחד לשני את הטלפון בפרצוף, סתם בשביל הכיף, ואחרי כמה דקות להתקשר שוב, רק כדי שנוכל שוב לטרוק בפנים. ביום אחר קנינו לנו 2 בובות, הברווז אצלו, הפרה אצלי והם אחים שהופרדו בקנייתם.

התעסקתי בשי, בכאב, באובדן ובאין. אחרי כמה זמן לא הייתה ברירה והיה צריך להמשיך לחיות את החיים האלו, נטולי השי. אז המשכתי, ואותו שמתי בתוכי, סגור בתוך הזמן, קפוא. שמתי אותו בתוך קופסא עטופה וסגורה היטב מכל הצדדים. שמתי אותו במקום מיוחד, ששמור רק לו. אי אפשר לראות, אי אפשר לגעת, אי אפשר לכאוב. וכל פעם שבמקרה ראיתי את הקופסא, או נזכרתי במה שבתוכה, או מישהו שאל עליה, או ששמעתי שיר או סיפור או שראיתי מישהו שקשור לקופסה זה כאב לי, והדמעות היו יוצאות והכאב והעצב היו מזדחלים במעלה הגרון, חונקים את האוויר ומשאירים תחושת מחנק, וחור שחור נפער באמצע – ואז בא הגעגוע. זה לא קורה הרבה, אני לא נותנת – זה כואב מדי לחשוב על שי. אבל פתאום לפני שבועיים מישהי שאלה על מוות, והדמעות יצאו מאליהם, והעצב שוב עלה ובא ולא הייתה ברירה לעמוד מולו ולא היה לאן לברוח והקופסא כבר הייתה גדולה מדי כדי שאוכל להחביאה עוד בפינה צפונה וסגורה בחשיכה.

את שי הכרתי בצבא. הוא החבר היחיד שהיה לי מהצבא, היה ונשאר היחיד. זה היה כששי עוד היה בתקופה האנטי סוציאלית שלו. הפעם הראשונה שראיתי אותו היה בערב בו הגעתי ללשכת מפקד אוגדה 370. תפקידי החדש והנוצץ, פקידת לשכה. דני המפקד שלנו קרא לשי למשרדו, שי עבר על פנינו, "הפקידות" בנפנוף יד רפה ונכנס למשרד. "הוא סתם סנוב", אמרו לי הבנות "אל תשימי עליו בכלל, סתם חושב את עצמו". לא התרשמתי מהן. כבר בהמשך השבוע התייצב שי לצידי באחד הימים כשהרגיש שהבנות מנסות לרמות אותי: "הן סתם מנסות לדפוק אותך כי את החדשה, אל תסכימי למה שהן רוצות" אמר לי בפניהן ההמומות. משם הדרך לחברות שלנו הייתה קצרה מאד. היה לנו כיף ביחד. הבנות עיקמו את האף אבל למי בכלל איכפת מהן, אני שמחתי בחבר החדש והמיוחד שמצאתי.

חווית החברות שלי עם שי היא פרטית. זה תמיד היה רק אנחנו. מספר פעמים נדירות (אפשר לספור על יד אחת אני חושבת) נתן לי להציץ לעולמו עם "החברים האחרים". אני חושבת שיצא לי לפגוש את יוני, אוהד, יאמי ונועם בערב אחד. את תמר (שהיא עכשיו נעה) הכרתי בערב אחר כשכבר נמאס לו לשמוע מאיתנו שאנחנו רוצות להכיר, ובחתונה של יודן פגשתי לראשונה את שני. עד אז רק שמעתי. על כולם שמעתי, הכרתי את כולם והייתי מעודכנת בחייהם – בלי באמת להכיר אותם. ואני לא יודעת אם הם ממש מכירים אותי, או מה שי סיפר להם עלי. את אסף הכרתי יום אחד כשסיפר לי שנסעו יחד לטיול, וכשרבו הוריד אותו שי באמצע הדרך ופשוט נסע לדרכו. לא הבנתי איך אפשר לעשות כזה דבר לחבר. על אוהד ויוני שמעתי כבר מההתחלה, על רון, על בשש בש, שח מט וכדורסל. על שני האחות המקסימה, המדהימה, היפה והמוכשרת בטירוף שמעתי בלי סוף, על אמא, אבא אח, גיסה ואחיין קטן וצהוב. אחרי כן חזרה גם הנגינה והמוזיקה, טיול להודו ועוד הרבה חברים חדשים ושינויים גדולים. על כולם שמעתי, את כולם הכרתי רק קצת. אני ושי שמרנו אחד את השני רק לעצמנו, כאילו לא רצינו לחלוק את עצמנו עם עוד אחרים. אהבנו לאכול יחד, לשתות יין, לראות אומנות, סרטים אבל העיקר היו כל המילים על גבי מילים שהחלפנו בינינו והמון המון אהבה.

שיקוצ'ק ואירקוצ'ק. אלו היו השמות שלנו. את שלי קיבלתי כששי שגילה שיש מקום שקוראים לו אירקוצ'ק ואז הוא אוטומטית הפך לשיקוצ'ק. עד אז קראתי לו פשוט שייקה. עם השמות האלו פתחנו את שיחות הטלפון, לכל מי שהיה עומד מהצד ושומע, אני משערת שנשמעו כמו שני לוחמים יפנים רגע לפני הקרב. גם על שמות המשפחה שלנו לא עברנו בשתיקה וכך אני הייתי גברת גמיש ושי היה מר איבר. לפני כמה שנים כשהחלטנו שאנחנו לא מתראים מספיק, שי הציע שנעשה חוג. חוג אירה ושי, וכל פעם ניפגש, תהייה פעילות כל שהיא (בכל זאת זה חוג), מה הפעילות?? חוג בישול כמובן. כל פעם בחרנו יחד תפריט לסעודה ואז אני הייתי מלמדת אותו איך להכין. אח"כ כמובן אוכלים.

שי היה אחד מהחברים הכי הכי טובים שלי. הוא חסר לי נורא, אף אחד מהחברים שלי לא הכיר אותו כמעט, בעיקר אימא שלי הכירה. גם במותו אני מרגישה שאני איתו לבד. גם במותו השאיר אותי בתוך קופסא אחת איתו ביחד ולבד.