עוד כשגדל לו ביער האמזונס על גבול ברזיל קולומביה, היה עץ ה_ נבדל מיתר העצים. היה בו משהו שונה, בגובהו, בצורה שבה התנדנד עם בוא הגשמים…
ועתה, כששני ילדים היו נאבקים עליו, שורטים אותו בנעליהם, בסכו"ם שנפל ארצה, מלכלכים אותו בגלידת תות בננה שנמסה והשאירה כתם גדול, גם עתה נשאר בייחודו, אחרי שנחטב, ונשלח למפעל במשאית גדולה, ועובד ונחתך ונארז ונשלח לארץ רחוקה ושכב שנתיים תמימות במחסן העצים ולבסוף ראה שוב את אור היום. כי היו בו חיים בעץ הזה, כי היה פעם יצור חי, וברקמותיו ובגזריו וב_ עוד היו חקוקים כל תלאותיו מסביב לגלובוס.
(אופציה אחרת: אפשר היה לחשוב שתלאותיו של העץ נסתיימו כאשר נחטב, עובד… וכו' והגיע לבסוף למקום משכנו בבית משפחת_ כמרפסת… אך למעשה, תלאותיו רק החלו).

50 אלף שקלים השקיע האב המאושר במרפסת העץ מדגם_ שבנה הקבלן_ בשלושה וחצי חודשים, שהם איחור מקובל על השבועיים שהבטיח.
אחר צהריים בהיר אחד, הם ישבו על מרפסת העץ החדשה, שאביהם בנה במיטב כספו ומרצו. שני ילדים בני 6 ו-7. רועי, הקטן שבהם, נגס להנאתו בתפוח עסיסי ואדום.
"תביא ביס".
אחיו הגדול, יותם, התייאש מניסיונותיו לפגוע ביונים שהיו מתעופפות בינות העצים הקרובים. וממילא מלאי האבנים הקטנות שהכין לעצמו כמעט שנגמר.
"לא".
רועי התענג עכשיו על כל ביס, בעוד עיניו של יותם נעוצות בתפוח הגדול שהלך והתמעט אל תוך פיו של אחיו החצוף.
"תביא ביס או שאני הורג אותך".
"תהרוג".
השיב רועי בשלווה.
לא חלפה אפילו שנייה ושני הילדים היו על רצפת העץ __ חובטים ככל יכולתם זה בזה, שורטים ובועטים וצורחים ביללות אינדיאניות שדווקא כמוהן שמע העץ ביערות בצעירותו בברזיל.
עוד הם מפליאים מכותיהם זה בזה, התבוננה רותי, השכנה, שהייתה כבר בת 7, מבוגרת וחכמה משני הסייחים הצעירים במחזה, וליבה חש בהזדמנות והאיץ פעימותיו בגיל. בצעדים זהירים יצאה החוצה והתקרבה אל המרפסת החדשה. רותי שנאה את המרפסת הזאת. היא הייתה גבוהה, וכאילו הזכירה לה כל הזמן כמה היא עצמה נמוכה. אי אפשר היה להגיע אליה מבחוץ. אמנם יותם כבר מצא דרך לטפס דרך עץ הצפצפה שהיה צמוד, אך הוא היה שורט את ברכיו בכל פעם, ופעמיים כבר נפל ונחבל, כל זאת רק כדי להרשים את רותי כמובן. היא אהבה גברים שנפצעו בשבילה. אם כי לא הראתה זאת כמובן. היא רק צחקה על תעלוליו הכושלים של מחזרה האבירי.
ובעוד רותי מתקרבת אל המרפסת, כבר הסתיים הקרב. רועי, שזרזיף של דם עיטר את ירכו נגס את נגיסותיו האחרונות בתפוח המריבה. השריטה בטח הרשימה את רותי, חשב לעצמו, חושב ונוגס. כעת כבר הייתה מתחת למרפסת. הוא הביט בה מלמעלה, כמו גנרל שזה עתה מודיע למלכתו כי כבש בשבילה ארץ חדשה. היא הביטה בו וצחקה. הוא בלע את שארית התפוח.
לפתע עיניה של רותי השתנו, והיא הפסיקה לצחוק והסתכלה בו באימה.
"מה עשית?"
"שום דבר" חייך לעצמו. בראשו כבר חלפו מבטי הקנאה של אחיו הגדול כשהוא ישא לאישה את רותי בטקס מרשים ומלכותי.
"אכלת גם את הגרעינים"?
"בטח"!
בשבילך אוכל גם את הירח, הרהר בחדווה.
"אתה מטומטם?!"
השיחה פנתה לכיוון לא צפוי. רועי התבלבל מעט.
"מה?"
"אתה לא יודע שעץ תפוחים זה אחד הדברים הכי חזקים בטבע?"
"בטח שאני יודע"
הוא לא יחשוף את בורותו בפני מלכתו. שתדע שהוא לוחם אבל גם משכיל.
"ראיתי את זה בסרט טבע", חשף.
"אז אתה בטח יודע…"
רותי תהתה בינה לבינה כמה מרושעת להיות, היא החליטה שאין סיבה לעצור בעד עצמה.
"אתה בטח יודע שעצי תפוחים יכולים לגדול בכל מקום, ושהם גדלים מהגרעינים שלהם".
"ברור" לא היה לרועי מושג לאן השיחה הזאת הולכת.
"זאת אומרת שהולך לגדול לך עץ תפוחים בבטן, והענפים שלו ילכו ויגדלו ממש מהר, ויצאו לך מהפה ומהאוזניים וכולם יצחקו עליך בכיתה."
רועי היה מוכן לכל, אבל הדימוי הזה היה חזק מדי בשבילו. הוא חש בגל חום עוטף אותו. וכמעט הרגיש את הגרעינים סובבים בבטנו. בקול רועד עוד ניסה לפנות לרותי,
"איזה שטויות…" אך הכאב בבטנו היה חזק מדי, והוא פרץ פנימה לביתו והדמעות מכסות את פניו.


בימים הבאים לא ישן רועי כלל.