המילים פרצו ממנו החוצה והציפו את הדף בכל אותם רגשות שבעבעו בתוכו זמן כה רב. כמו לבה הפורצת מתוך הר געש, גלים ועוד גלים של מילים הותכו והתעבו והפכו למשפטים ולקטעים ולפרקים, והכילו את כל שהיה בו, את כל שרצה שיהיה.

בוב היה תקוע כל חייו. אפילו כשנולד, היה תקוע כך בין הרחם לבין העולם שבחוץ כמעט 20 שעות. לבסוף ביצעו הרופאים הליך מסובך ויקר, שכמעט ועלה לבוב בחייו. מאז ועד עצם היום הזה, לא פספס שום הזדמנות לחוש תקוע. כתינוק, הוא רצה ללכת, חש תקוע בעגלתו המטופשת, והסתכל בעיניו הגדולות על העולם, תוהה אם לעד יישאר תקוע… כילד… כמתבגר… כאיש צעיר…

ועתה, מה קרה עכשיו כשפרצו לפתע כל הסכרים? מה קרה כשהמילים, דווקא המילים הן שגעשו מתוכו. הוא, שתמיד היה שתקן, שתמיד שמר לעצמו את מה שבאמת רצה לומר. בוב ההססן, בוב הספקן, בוב המפוחד. פתאום מצא בדף הלבן שלפניו את חברו הטוב ביותר, ושפך את לבו. תחילה כתב מקטעי משפטים, חצי סתומים, ליהוגי סרק על מחשבות אלה ואחרות שחצו חסרות מעש בין כתלי ראשו. אחר כך התחילו המילים לקבל פשר, הדברים החלו להסתדר, ובדרך מוזרה גם ליבו של בוב החל נפתח. כעת, משהיה מוצא לכל מה שהיה תקוע בו, השתנו חייו של בוב ללא הכר. משהטיל את כל ספקותיו אל הדף, שלא היה לבן עוד, לא נותרו בו עוד ספקות. כשהיה יוצא אל עבודתו כמכונאי רכב, כמעט לא הכיר את עצמו. הוא היה שלו, מלא בטחון עצמי, רגוע וסמכותי. חבריו לעבודה התקשו לקבל את בוב החדש.