"אני זוכרת אותך, זוכרת היטב,
בצער לא רב, ביגון לא קודר,
וככל שהזמן מוסיף וחולף,
הצער לא רב, היגון לא קודר.

אני חושבת עליך ואינני בוכה,
הצער לא רב, היגון לא קודר,
חיי מתרחקים מחייך שלך
בצער לא רב, ביגון לא קודר.

בצער לא רב, ביגון לא קודר,
כי הזמן את העצב ליד המתים קובר. "


מעסיק אותי הזיכרון, הזיכרון שהוא כל מה שנשאר ממך. אוהד אמר בלוויה שלך שלאט לאט החיים שלו יתרחקו משלך באותו זמן האמנתי לו ואחר כך כעסתי שזה לא קורה. והנה- עכשיו. אני יודעת שזה כן. וכמו אהבה גם הזיכרון מתגלגל.

מעסיק אותי שאני לא יודעת בדיוק אל מי אני כותבת. אם היית חי אולי היית חושב שזה טיפשי שאני חושבת שאתה שומע. אבל חיי מתרחקים מחייך שלך.

ועדיין חשוב לי לשמור מסרים חשובים שלך כמו זה שכבר קראתי כאן ממייל ששלחת ב-2/2/2007: "dont forget this is the only life we have (at least right now) and we have to make all effort to be happy, to live healthy, not to react to negative emotions, to treat our body right and to nourish the soul"

להיות שמחה.
לחיות בריאה.
לא להגיב ברגשות שליליים מדי.
להתייחס נכון לגוף שלנו.
להזין את הנפש.
אני מתרגמת לי לשפת האם שלי רשימה.
או קי שיקוי.אנחנו עושים מאמצים פה.
אני רוצה להזכיר אותך דרך יצירה, יש כמה דברים שאני מאד רוצה לעשות ועדיין לא הצלחתי לפנות להם זמן. אני מוצאת את עצמי אומרת משפטים שלך לפעמים- מה שנשאר ממך. הוא דברים שאמרת.הוא המוזיקה שלך. הוא דברים שכתבת.

תכף אנחנו בנות הגיל שבו כבר לא הבטת בנו בעיניים חומות דבש או ירוק באור מסוים.והחיים שלנו מתרחקים.פעם כתבתי שיר שביקשתי בו לשיר לך דברים על אור ושמחה, ליזכור ממך חיים ולא אובדן.ליצור.

שיקוי פלא. חיי רחוקים היום גם מהרבה אנשים שהיו יקרים לך בעבר ושהיו יקרים לי ואני מקווה שגם הם מקדישים פיסות של עשייה ויצירה בחייהם לך.

בכל שנה מחדש אני נזכרת בכל הרעיונות והחלומות, שבחלקם שיתפת אותי ובחלקם חברים אחרים ואני חושבת מה נוכל לעשות כדי לקיים חלק מהם. אני מודה שבאופן אישי אני מרגישה שהקדשתי כוחות מרובים למייל ההוא שלך מהשניים בפברואר, שבו ציווית עלי איך להתמודד.אני מניחה שרבים מהאנשים שיושבים עכשיו באולם הזה הקדישו להוראות האלה שלך חלק ניכר מהמשאבים שלהם.

אני מנצלת את ההזדמנות להזכיר את מקהלת הילדים והשירים המצחיקים. ואת סדנאות האילתור לילדים שלומדים מוסיקה קלאסית ואת היצירה לשמונה צ'לים ומארינה. זה שנגן צ'לו אחד כבר אי אפשר להשיג זה לא אומר שלא צריך לעשות את זה.

אני מנצלת את ההזדמנות להזכיר לכל אחד מאיתנו – שאם יש לכם איזה משהו אחד קטן או גדול, שלא הספקתם לעשות ואתם דוחים לזמן אחר, משהו שיכול להסב אושר לכם או לאנשים אחרים שיקרים לכם, "אם יש משהו שאתם עוד לא אוהבים לאכול, תלמדו לאהוב אותו"- אלו החיים היחידים שיש לנו.לפחות לעכשיו. ובחיים שלנו, רק בהם, שי יכול לחיות.


ושיר אחד נוסף של חנוך לוין:
"כשתחשכנה עיני, שאבי את עיני המתות אל עיניך הפקוחות.
וקבלי את מראי המוטל אל חיקך ועשי לי מקום, כי קר, כי אהבתי מאד להיות בחומך ועכשיו כבר רחוק ממך. ועכשיו זה נגמר – לא יהיה עוד.
רק עיני המתות, בעיניך הפקוחות בעינך החיות חיות עוד מעט , כל עוד תחיי גם את כל עוד תזכרי כל עוד."