Sharing place

נורית ויוסי יקרים.

מודה לכם על כך שאתם נותנים לי להיות שותפה לחוויה המדהימה הזו.

כל שנה,עם כל הקושי,הכאב והצער,יש גם תחושה חזקה של נוכחות.
נוכחות של שי.
נוכחות בצלילים,במילים בתמונות באנשים.

כאם,יודעת שאין מלים מנחמות,אבל מקווה שהאהבה והחום שעוטפים אתכם בערב הזה,
יתנו לכם כח לרגעים קשים.
באהבה גדולה.
מזל גרשי.

נורית יקירתי,

כמו תמיד היה אתמול ערב מרגש במיוחד, מעורר מחשבה והתפעלות אינסופית מכשרונו המוסיקלי האדיר של שי ומיכולתו הנדירה להשפיע על חייהם של רבים כל כך עם הרבה חוש הומור וקסם אישי.
מאוד נגעו בי הדברים של עומר (אם אני לא טועה) על שי שעודד אותו להתחיל לשיר ולא לפחד. המוטו הזה של שי ללכת עם היצירתיות שלך, ללא מחסומים חי וקיים אצל כל אחד מהאנשים שעלו לבמה אתמול ובאזכרות הקודמות. אני גם לקחתי מזה משהו אתמול :-)

אני מודה לך על ההזדמנות להכיר את שי שלכם. לצערי אין לי מילות נחמה אבל רוצה שתדעי שגם אחרי לכתו הוא עדיין מצליח לגעת גם במי שלא הכיר.

נשיקות וחיבוק גדול
מיכל

my name is Sara and I am a 26 years old girl from Bologna, Italy.

I didn't know Shai was deceased and this shocked me. I am so sorry. I met him only once and since then, I never stopped caring about him and looking for him even trhough his adventurous short life, a life that didn't leave much spare time for such far away friends, I am aware of that.

I met him quite much time ago, I was a teenager. 2002. It was in Ireland. He was there with a friend. I and a friend of mine were there for a holiday and we were in a camping. we didn't know where to go doing the washing up and we asked him for help. Since then, we almost never stopped talking. He and his friend were older than me and my friend, (I was born in 1984) and we weren't there alone; we had my friend's parents with us.
Shai and his friend offered us to have a drink downtown and we couldn't accept, because my fiend's parents didn't let us go; so he and his friend were nice enough to stay in the camping with us, just for the fun of talking.

We talked, talked, talked, for hours. We talked for such a long time that my friend's parents yelled at us because we came back to the camping car too late and they got worried. Yet, it was probably the only time I felt happy to have misbehaved.

I felt such a great connection with Shai.

I remember he used to write some comic strips for a local TV program and he was so funny, talking about Israeli politicians and jokes about them.

I also remember that we talked about changing the world, like young people would always do, and we were on the same wavelength, both pretty patient and calm, sensitive and believing in giving time to time.

We talked about our names, about my name being jewish too, and I was so proud of that.
But When he told me that his name meant "gift", he moved his hand as if it was an opening flower, and I will never ever forget that. It touched me like few things did in my whole life.

When he went to India for the first time, I was among the lucky people to whom her wrote his impressions via e-mail.

He then started his career with Nagwa and he didn't have much time to talk to me. He was travelling, playing, recording, living, but I knew he was happy and that he had some thoughts about me as much as I had them about him every now and then.

Some time ago, I wrote him an e-mail and asked him if he could come and play at my wedding. I wasn't planning to get married, I just wanted to make sure he might have considered coming where I was and play some music and make my wedding perfect.
He could only reply a quick how are you? as he was touring in south america.

I am now getting married for real and I miss him even more.

I am so sorry.

I send you all my love and strengths through all the miles from here to there. You don't know who I am, I don't know who you are, but knowing precious Shai is enough to make us feel close.

He's a miracle even now that he's gone.

Hugs

Sara

שי,
היום זה היומולדת שלך. אוהבת אותך ומחבקת אותך.

שלום,

שמי מיה יוסטוס אברמס ממושב שילת.

למדתי עם שי במשך שנים רבות ונפגשנו לעיתים גם לאחר מכן.

עלי לציין שרק אתמול נודע לי על האסון הנורא והטרגדיה הבלתי ניתנת לעיכול הזו!! ואני כל כך מצטערת ועצובה על כך!!

רציתי לשתף אתכם (אני מקווה שיגיע למשפחה הקרובה) בכמה זכרונות שלי הקשורים לשי. אומנם הם זיכרונות רחוקים, אך אני מרגישה שכל זיכרון, הכי קטן שיהיה, יכול רק לתת תחושה חמימה בלב.

בתחילה הכרתי את שי בביה"ס היסודי בבן שמן. מתקופה זו אני זוכרת תמונה מאוד ברורה: שי בא עם הצ'לו (הגדול ממנו בכמה מידות), התישב על כסא באמצע הכיתה. מיקם על הרצפה את רגלית הצ'לו (במן אביזר מחורר, כדי שהצ'לו הענק לא יחליק על הרצפה) והתחיל לנגן, כשכל צליל ותו מחושבים.
אני כל כך נהנת לדעת ששי גדל עם הצ'לו וניגן באהבה עם הרכבים במסעי מוסיקה. אהבתי את המוסיקה שהאזנתי לה באתר שהקמתם לזיכרו.

ביחד עם שי עברנו לחטיבת הביניים "בני עטרות" אני זוכרת משם בעיקר את הישיבה עימו באותו שולחן בכיתה ואת המכתבון שכתב לי בספר הזיכרון מסיום החטיבה (סיום כיתה ח'). מכתב של ילד לילדה בני 13. המכתב הקצר מצורף כקובץ למייל זה.

הזיכרון האחרון שלי משי הוא בתיכון. אומנם למדנו בבתי ספר שונים אך היינו נוסעים ביחד באוטובוס מת"א ללוד ובדרך היינו מחליפים חוויות על מה שלמדנו ובכלל על החיים. לעיתים אימי אספה את שנינו מהתחנה בלוד והיינו "מקפיצים" את שי לבן שמן.

אני שמחה שהזכרונות שנשארו לי משי הם זכרונות טובים ומקווה שעוד זיכרון קטן כזה מוסיף עוד חלק בפאזל החיים של שי!

מוזר לי מאוד לכתוב לאנשים שאני לא מכירה על בחור שהכרתי רק לרגע. את שי פגשת בדיוק לפני חמש שנים, בשוק חג המולד ביוניון סקוור בניו יורק. שנינו עבדנו בדוכנים מקבילים, מכרנו מתנות חסרות ערך, וקפאנו מקור.
אני לא זוכרת איך ומתי התחלנו לדבר, אבל היה לי ברור מההתחלה שמדובר בשי אמיתי, פנינה, אוצר יקר.

אני בכלל לא ידעתי ששי נהרג. כנראה שאני לא קוראת את העיתונים הנכונים. הקשר שלנו דעך בטבעיות בערך חצי שנה לפני שנהרג, ולכן לא חשתי בהעדרו. למדתי על הנסיבות רק יותר מאוחר, דרך כתבה בעיתון הארץ. הידיעה השאירה אותי המומה וחסרת אונים; איך אפשר לחוש כל כך הרבה כאב על מישהו שהכרתי לכל כך מעט? למישהו שרק נגע בחיי לרגע ונעלם?

בדיוק לפני חמש שנים, שי ואני בילינו את אחד הערבים היפים בחיי בעיר הגדולה והקרה. זה היה ערב שכולו הלל לשפה העברית, לנצחון השנינות ולחגיגת ההומור. שי לא רק היה מצחיק, היה לו את הכשרון לגרום לי להיות מצחיקה. הוא משך ממני את כל משחקי המילים, ההטיות המטופשות, והחרוזים . דיברנו בשפה מליצית ותיקנית כל הלילה ובעיקר לא הפסקנו לצחוק. למחרת, שי נעלם. מסיבותו הוא. הוא עמד לעזוב את העיר ולשוב לישראל. הוא היה מבולבל. קיבלתי אי מייל מתנצל ממנו מהתשיעי בינואר 2006, ועוד כמה וכמה התכתבויות שהיו לנו למשך כמעט שנה. לא הרבה, אבל רובן מדהימות ומצחיקות; בדיוק כמו ששי היה. או לפחות כמו ההכרות הקצרה שלנו.

אני לא יודעת מה הביא אותי היום לכתוב את שמו בגוגל ולהגיע לאתר שהקמתם לזכרו. אין לי מושג. וזה צרוף מקרים מטריד כי בדיוק בתקופה הזו ב2005 שי ואני הכרנו. עברתי דרך האתר. קראתי את הדברים שכתב ואת אלו שנכתבו עליו ואליו. התמונות והמילים הפכו לי את הבטן. גרמו לי להבין שמשהו באדם הזה היה כל כך קסום. וזו לא סתם עוד קלישאה. הוא באמת היה קסם. ועובדה שהקסם הזה לא פג. גם אצל אלו שחוו אותו רק לרגע.

ריפרפתי בין דפי האתר והגעתי לאי מייל ששי שלח ב31 לדצמבר 2005. הוא מספר על ניו יורק, על הבלבול, על החויות. והנה, פתאום אני שם: לא הילדה מהסאב וואי ולא הסינית של המסאז' ברגלים, אני זו הבחורה שהגיעה איתו למסיבת חנוכה הזויה באפר ווסט סיד ואחר כך הלכה איתו להופעה של הטריו של עומר אביטל, וששתה איתו סאקי (למרות שלא נראה לי שכל כך הרבה). זה היה בערב ראש השנה האזרחית, ואני היתי שם, איתו, בעיר הזרה הזו.

אני לא יודעת מה אני מנסה להגיד, אבל היתי חייבת לשתף. להוסיף משהו לאתר הזה, להנציח את ההכרות הרגעית שלי עם שי.

ושי: אם אתה עובר על כל המילים המרגשות האלו שאנשים כותבים לך, אז תדע שלעולם לא אשכח את השעות האלו איתך, ואני מקווה שאתה והבטנונית שלך מבלים בנעימים יחדו ורוקדים סמבה


ממני

רציתי לשתף בחוויה שהיתה לי לפני חודשיים בערך.
אני לומדת בסמינר הקיבוצים חינוך ואומנות ובמסגרת אחד השיעורים נתקשנו להביא תמונה שמייצגת בשבילנו חופש.
התמונה הראשונה שעלתה לי לראש היתה של שי
התמונה המדהימה שבה הוא פורש ידיו לצדדים
באהבת אין קץ, בהרגשה של שלמות ורוחניות
התמונה הזו חקוקה מאוד בליבי ובראשי
והחוויה לחשוף ולספר על שי בפני הכיתה שלי, היתה חוויה מדהימה
פתחתי מולן את האתר, נתתי להן להתבונן בתמונה מספר רגעים
היתה שתיקה מדהימה ובעיניהן נראתה התרגשות גדולה
תשוקה לשמוע, לראות, להתקרב לשי
סיפרתי להן בהתרגשות גדולה על שי, האיש הנפלא, הרגיש והמוכשר
עם שי זו תמיד אותה תהחושה- שתמיד רוצים עוד...
אני שמחה על האתר המקסים שנותן ולו במעט את התחושה הזו-
לגמוע בשקיקה ממימיו הצלולים של שי.

שי אהוב,
בפעם האחרונה שנפגשנו היה קצת לפני שנסעת לברזיל. זה היה בהופעה שלכם עם נגואה. זאת היתה הפעם הראשונה שהגעתי להקשיב לכם יחד עם זוהי, הילדה שלי. אתה נגשת אלינו ואמרת לי ששמעת כמה היא מדהימה ואני שהסכמתי כמובן הרגשתי כמה חבל שאתה מתבסס רק על שמועות ושאתם לא מכירים אחד השניה. הייתי רוצה כל כך שתראה איך זוהי מקשיבה למוזיקה איך היא נעה לצלילים. לפעמים אני מרגישה ששם אתה והיא נפגשים. אוהבת אותך תמיד, מאד.
אנצ'ה

שלום לך נורית
הרבה זמן עבר מאז נפגשנו, בקבוצה הראשונה של ה path of love , ואז בשבעה אצלכם, אחרי פטירתו של שי.
אני כותבת אליך כי חזרנו ממש עכשיו מביקור בסירנדה בברזיל. הגענו לשם לכמה ימים בלי לדעת הרבה על המקום.
חברים שלחו אותנו, והגענו במסגרת נסיעה לפגוש את הבת שמטיילת בברזיל עכשיו.
מעבר למה שמצאנו בסירנדה וקשור לתה, ליער למוזיקה ולאנשים, אני רוצה לספר לך, שבאופן כלשהו פגשנו גם את שי שלכם.
שי חי שם בליבם של אנשים רבים. אתם ודאי יודעים את זה ובכל זאת, היה מרגש לראות, בלי שפגשנו אותו אף פעם,בכמה אנשים נגע ואיזה עומק של
השראה ואהבה וידידות השאיר אחריו וזיכרון יקר שנושאים איתם אוהבים רבים.
אנשים מתגעגעים אליו וחשו כנראה את נוכחותו איתם במיוחד ,משום שהיה זה גם יום השנה למותו.
מקווים שאת מוצאת כוחות ואהבה ואור גם בעולם שבו שי איינו בגופו,
ושולחים אליך, אליכם חיבוק ואהבה ונחמה
וברכה
אוהבים
לילך וויקראם

ריגשת אותי מאוד אתמול
ורק רציתי לומר לך
כל הארוע היה בבחינת מיוחד ונדיר, נדיר שלעלם כל כך צעיר יש
תוכן וערכיות כאילו עברו עליו שנים רבות עם התנסות וחויות. מדהים איזה עולם עצום הכיל שי
ליאת פורטוגלי

נורית ויוסי היקרים.
כרגע חזרתי הביתה מהאזכרה של שי.
היה ממש מרגש . כל הכבוד לשני על ההפקה המרגשת .
עד לערב הזה הכרתי את שי רק מהתמונות שבחרנו לפינת ההנצחה, פנים מחייכות נעימות ללא קול ותנועה. הערב הזה עבורי היה מפגש היכרות עם שי שלכם.
עם כישרון גדול ,קול נעים, חוש הומור, אהוב הבנות, חמד של בחור .
לאבד ילד זה תמיד תמיד נורא ובמיוחד ילד שכזה.
לא יודעת איך לנחם אתכם. פשוט אומר – אשריכם שזכיתם לגדל ילדים שכאלה.
אוהבת אתכם
סיניה

נורית יקרה ,
קודם כל ולפני הכל אני רוצה להגיד שהיה לי (וכמובן מיכל מרגישה כמוני) העונג והכבוד הרב
להיות בערב המדהים , המיוחד והנוגע ללב הזה.
מרגיש צורך לכתוב לך שנכנסתי היום לאולם (אולי בין הבודדים) בלי להכיר בכלל את שי ויצאתי
אחרי שלוש שעות בתחושות כאילו היה חבר טוב שלי. קל להתאהב בו , קל להתחבר אליו.
כל מילה שכתב, כל שיר, נגעו בי במידה כזאת או אחרת.
אני מאמין שרק אדם מיוחד כמו שי יכול לזכות לכזאת התגייסות של חברים, לכל כך הרבה
השקעה, פירגון ואהבה.
חברים טובים כאלה לא קל לרכוש וכנראה לשי הייתה היכולת המדהימה להיכנס ללב של כולם.
מאוד התרגשתי לראות אותך על הבמה ומאוד התרגשתי לשמוע את שי מנגן בסוף הערב
כאילו היה שם על הבמה לצד נגן הגיטרה.

זה היה ערב מיוחד שאזכור זמן רב.
גל אוברציגר

בוקר טוב. נורית,יוסי,יודן ושני.
כיוון שלא נרדמתי עקב החוויה שעברתי בערב האזכרה לשי. מצאתי לנכון לכתוב אליכם מספר מילים אודות הערב.
תחילה עלי לספר, בעודי כותב בשעות הבוקר המוקדמות יצאה לאה מחדר השינה חלפה ליד החדר בו שהיתי ואמרה "לא ישנתי כל הלילה". מסתבר שאי השינה לא הייתה מנת חלקי בלבד.
הגעתי לאזכרה כחבר מתוך השתתפות בצער ובכאב שאתם נושאים כפי שנורית הטיבה לתאר.
מכל שכתבו וסיפרו קיבלנו נקודות מתוך פזל של חיים שנגדעו בתחילתם, והדבר גורם לכך שנרצה לשמוע עוד.
כשאנו כהורים מספרים אודות ילדיהם מן הטבע שאנו משוחדים,
כשחברים קולגות ללימודים ולעבודה מספרים אודות חברם דברים כפי שנשאו, הדבר מעלה את האדם לדרגות גבוהות מאד. אני התפעלתי מהישגיו של בחור צעיר שכזה וכן את האהבה והחסר שהותיר בלב חבריו.
דבר נוסף שקיבלתי, הוא ערב תרבות של נגינה ושירה ברמה גבוהה שנחשפתי אליה.
בדרך כלל האזנתי למוסיקה מסתפקת בשמיעה לתחנות הרדיו. מה שמשמיעים אני מקבל.
והנה נגנים וזמרות אנונימים לגבי מנגנים ושרות ברמה שריתקה אותי וכאילו אמרתי לעצמי שלא ייגמר.
אני בטוח שכל שבא לערב לזיכרו של שי ז"ל קיבל ערך מוסף של ערב תרבות ברמה גבוהה מאד במלוא מובן המילה.
אוהבים אותכם וכואבים איתכם.
לאה ושלום.

Dear Nura & yossi,
For some days now I want to write you from this magical forest where we are and now the space opened up for that.
I wanted to share with you how strongly we feel the presence of Shai here and in our lifes.
People here remember him with tears and smile, Tears for he's missed, smiles for he is always in the heart with his special way of making each person feel special.
We've been spending the last day in Rio with Dimos, the celio player that played with Shai on the last festival, it is so amazing to see how shai touched who ever crossed his path in his life...
Shai brought many gifts into our lifes, with his friendship, the humor, the music, the depth and we feel that after leaving us he left us one last gift...
you guys, and the beautiful heart connection we have.
He shines on in our hearts forever.
We love you and want you to know we are with you these days.
BIG LOVE,
Tamara & Achashverosh.

P.S- Tonight we will have a special baptizem for a new Baby of our friends from Canada Don & Natalia, Baby Shai... He's a beautiful boy so relaxed and smily and he carries beautifully the memory of the magical boy ofter who'm he's named, we'll bring pictures with us for you to see him...

יומולדת ראשון בלי שי

חצי שנה. 6 חודשים. 185 יום בדיוק מאותו 6:00 לפנות בוקר. השעה שבה הטלפון צלצל. השעה שבה משהו בי נגמר ולא ישוב להיות כפי שהיה לפני הטלפון הזה. הטלפון שבו עמית, מצידו השני של הקו ומעבר לים, בקול שבור, חסר אונים ולא מעכל הודיע ששי איננו. המילים נשמעו מעורפלות, חסרות כל הגיון, לא מתיישבות בתודעה. הרי בשנים האחרונות הוא היה חי מתמיד, ולא יכול להיות שכל זה נגמר עכשיו.

שי היה מוסיקאי בעל מתת אל אמיתית, שמיעה אבסולוטית ורגישות שלא דומה בסוגה לאף רגישות אחרת, אינטליגנציה חריפה מאוד, מה שהוביל אותו לעסוק הרבה בכתיבה והומור מקורי וייחודי לו. בגלל שהוא היה איש מאוד ביקורתי, במשך שנים גם ובמיוחד כלפי עצמו, הוא הפנה עורף למוסיקה בתקופת הצבא, הניח את הצ'לו שעליו היטיב כל כך לנגן והחל לחפש את דרכו.

בשבילי הוא היה חבר כל כך טוב, שהמילה אחי במובן העמוק שלה משקפת יותר טוב את היחסים בינינו. הוא היה האדם הראשון שהכרתי כשהגעתי לתיכון "תלמה ילין", ובניגוד להרבה חברויות שנוצרות בחיים, מעולם לא ידענו תקופות של ניתוק. בתיכון, העברנו כמעט כל דקה שניתן היה, במגרש הכדורסל.

יום אחד, הצעתי לו לעבור להיות שותף שלי בדירה, הוא אמר שיחשוב על זה, ואחרי 30 שניות התקשר ושאל מתי מעבירים את הדברים. בחודש הראשון לא עשינו שום דבר חוץ מלשחק שש בש. כל משחק על 5 שקלים. מארס שווה 10 שקלים. דיברנו אלפי שיחות, צחקנו מליוני צחוקים והיתה לנו שפה שנעה על הגבול הדק שבין גאונות לאדיוטיות מוחלטת.

במשך תקופה ארוכה נדנדתי לו שיפתח את הקופסה שבתוכה נח הצ'לו שנים ללא שימוש, והוא סירב. יום אחד הוא נענה, ומאותו רגע הוא לא הפסיק. הצ'לו הזה היה הקרקע עליה הוא בנה את היציאה שלו מחושך, בדידות וקושי, לאור שמופץ על סביבתו. בשנים הבאות הוא חרש את העולם. הודו, דרום אמריקה, ארה"ב, אירופה. תמיד מנגן. מרחיב מעגלים חברתיים. מתפתח. הופך מאיש ציני וחד עם שפיץ ארסי לפעמים, לאיש אופטימי שמוקיר תודה לחיים, לשמש, לאנושות.

הוא היה חבר בהרכב קסום שנקרא "נאגווה", והספיק להשלים את האלבום השני ממש לפני מותו. כל כך שמחתי והתרגשתי בסשנים של הקלטות המיתרים באלבום שלי. הוא בא כל כך מחויב, כל כך למען המוסיקה, ולמעני. הוא היה אחד האנשים היחידים שהרגשתי שאני לא יכול "לזייף" מולו, שהוא רואה דרכי, רואה מה הולך אצלי באמת. לפחות חצי משירי האלבום נכתבו כשהוא מתגורר בחדר הסמוך, והוא היה אולי היחיד שהיתה לו את הפריבילגיה להביע את דעתו על השירים ממש ברגע לידתם. אחד היחידים שדעתו באמת שינתה לי. ראיתי אותו פורח והרגשתי כמו בחזון אחרית הימים. כמו אב גאה.

הוא התחיל לכתוב מוסיקה בעצמו, לנגן גיטרה, לשיר, לאלתר, ניגן עם עברי לידר ועם כל מי שהזמין אותו. הכרתי לו את מארינה (מקסימיליאן בלומין) והוא הופיע איתה. הוא מצא אהבה ראשונית. כזו שמחכים לה.

במשך תקופה ארוכה הוא הקניט את אסף דר, חברינו היקר ושותפי ליצירת האלבום, ואותי על כך שקו הסיום מתמהמה. " מה עם הסקיצות?" הוא היה שואל במבטו הממזרי. כשחיפשתי שם לאלבום חשבתי לקרוא לו: "סקיצות, סקיצות אה?!!!"

ואז לפני חצי שנה, אחרי שסיים לנגן בפסטיבל בריו הוא נסע לנפוש באי קסום ושליו, שכב על ערסל, שיחק עם ילדים בחוף. אחד מעמודי הבטון שהחזיקו את הערסל התמוטט וקטע את המסע המופלא הזה ברגע אחד. בתמונה שצולמה כשעה לפני מותו, הוא נראה כמי שהגיע לשיא. כאדם שמקבל עליו דין, מוכן ומזומן ומשלים עם הכל. מאושר באמת!

אתמול היה יומולדת ראשון בלעדיו. יומולדת ראשון שלא יכולתי להתקשר ולצעוק "שיייקווווון". יומולדת ראשון שלא יכולתי לקיים את הבדיחה הקבועה שלנו בתאריך הזה, בדיחה שנוסדה בגיל 14, אז סיכמנו שמכיוון שנולדתי בדיוק חמישה ימים אחריו, אני אקנה לו משהו שאני צריך לכבוד היומולדת שלו, והוא יעביר לי את זה בתור המתנה שלו, חמישה ימים אחר כך.

אז הלכנו לבית הקברות, על המצבה כתוב בן 28, וכך זה יישאר.

חצי שנה עברה, ונדמה שהידיעה האבסורדית הזאת מחלחלת כל יום קצת. מוות של אדם כל כך יקר, הופך את כל החיים האלה למשהו חסר משמעות, ובו זמנית הופך כל רגע בחיים האלה לרב משמעות. לפעמים אני נכשל ולא מצליח לחוות את היופי והזכות שלזכות בחבר כזה, כי הכאב והזעם על לכתו כל כך גדול. כמו חור שחור שמתיישב עמוק בנפש. כמו פחד.

אני פוגש אותו בחלומות, ובאופן מוזר הוא מופיע בתודעה שלי חי וברור מתמיד. כאילו הוא עומד לחזור מהנסיעה הזאת לברזיל בעוד כמה ימים, ואנחנו נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו. לפעמים בכי מר מופיע, בלתי נשלט. מול נוף עוצר נשימה שאני יודע שהוא חוה, בתור לרופא כשסולו צ'לו מנוגן ברקע, כשמארינה שרה. אני כל כך מתגעגע! אני כל כך רוצה לדבר איתו. הוא כל כך חסר לי.

חצי שנה, הרבה דברים קרו והוא לא חלק מזה, לפחות במובן הפיזי. התחתנתי, ואין לי תמונה שלו מהחתונה. הגעתי לקו הסיום, האלבום יצא ואני לא יכול לשמוע שהוא גאה בי. אסף עבר דירה. עמית חברינו שינה את שמו לעומר. מארינה הפכה מסוד קסום שלנו לפרצוף מוכר יותר מראש הממשלה. עידית מתחתנת. המשפחה שלך וכולנו הפכנו למשפחה. שלמה עובד על האלבום. תו הכינה גלויות לזכרך.אילת ילדה בת ראשונה. יודן ונגה מצפים... אני רוצה לשמוע מה יש לך להגיד על כל זה. אלוהים אדירים!

אז שייקה, אני באמת מתפלל שטוב לך איפה שאתה נמצא, ושאתה רואה את כולנו ושולח לנו ברכה. אני לא יודע מה אומרים למישהו מת ביום הולדתו, אבל בכל זאת, מזל טוב! אוהבים אותך תמיד!